עפ"ת 72310-01-20

תקציר

הדיון נסוב סביב תחולתו של סעיף 40א לפקודה, שמטרתו למנוע מעברייני תנועה סדרתיים להמשיך לנהוג בצורה מסוכנת. ההוראה קובעת עונשים מחמירים, כולל פסילות נהיגה ממושכות. השאלה המרכזית היא קביעת הנסיבות בהן נחשב נהג לעבריין חוזר, ובפרט מהו "מועד" לפי הפקודה להחלת סעיף 40א והטלת עונשים מקבילים. המערער מבקש להתחשב במספר הכולל של העבירות הקודמות, בעוד המשיב ובית משפט קמא תומכים בהערכת מספר ההרשעות הקודמות. עם זאת, קריאה פשוטה של החקיקה מגלה כי בחירת המילים של המחוקק היא "הורשע לפחות פעמיים", מה שמצביע על כך ששתי הרשעות מספיקות, ללא קשר למספר העונשים. לעומת זאת, היעדרם של ביטויים כמו "נידון לפחות פעמיים" מצביע על כך שמספר המשפטים אינו הגורם המכריע. לפיכך, הסעיף אינו חל על נהגים עם פחות משתי הרשעות, גם אם ביצעו מספר עבירות. לעומת זאת, הוא חל על מי שיש לו שתי הרשעות או יותר, ללא קשר אם הוא ריצה עונש. זה מוביל למסקנה כי פרשנות מילולית של "הורשע פעמיים" אינה ראויה. במקום זאת, יש להתמקד במספר ההרשעות הקודמות, ולא במספר העבירות. בית המשפט בוחן את המושג "צבירת עבירות" ו"ריבוי עבירות" כדי לקבוע את חומרתן של עבירות חוזרות. נפסק כי ה"הצטברות" מתייחסת למספר עבירות שבוצעו על ידי אדם בטרם הורשע באחת מהן, תוך הדגשת הצורך לבחון את הכרונולוגיה של העבירות וההרשעות. ה'ריבוי' נבדל בקיומה של 'מחיצה' המפרידה בין מעגלי עבירות שונים. ניתן לפרש 'מחיצה' זו באופן שונה, אך מוסכם כי מדובר באירוע המסמל את סופו של מעגל פלילי אחד ותחילתו של אחר. לדברי בית המשפט, "מחיצה" זו מתרחשת בעת הרשעתו של אדם, ובכך מבחין בין מעגלי עבירות שונים. לפיכך, סעיף 40א לפקודה חל על מי שיש לו לפחות שתי הרשעות, כאשר ההרשעה השנייה מתייחסת לעבירה שבוצעה לאחר ההרשעה הראשונה. פרשנות זו מתחשבת בחומרת ההתנהגות האנטי-חברתית ומצדיקה ענישה מוגברת בכל סבב עבירות עוקב. באשר לטענת המערער בדבר הרשעותיו הקודמות של המשיב, מציין בית המשפט כי היעדר מידע מפורט על הכרונולוגיה של העבירות וההרשעות מונע קביעת מספר המחזורים הפליליים. הנה כי כן, אין פגם בעונשו של בית משפט קמא, ואין לערכאת הערעור עילה מספקת להתערב. לבסוף, בית המשפט מתייחס לערעורו של המשיב על חומרת עונש הפסילה, אך אינו מוצא טעם בטענות. בית משפט קמא שקל את עבירות העבר של המשיב ואת היעדר ההרתעה מעונשים קודמים, והצדיק את פסילת השנתיים כתגובה מידתית. בנוסף, בית המשפט דוחה את הטענה כנגד תחולה מצטברת של פסילה מותנית קודמת, כפי שהוסכם בהסדר הטיעון. סיכומו של דבר, הערעורים נדחים, והחלטת בית משפט קמא עומדת בעינה, שכן המשיב אינו נחשב לעבריין חוזר לפי סעיף 40א, והעונש שהוטל הוא סביר. פסק דין זה, שניתן בהעדר הסכמת הצדדים, מדגיש את חשיבותה של פרשנות דקדקנית של חוקי התעבורה להבטחת שלום הציבור והרתעתו.