ע"א 858/23

תקציר

במקרה הנדון, הסוגיה העיקרית נסובה סביב טענת המערערים כי המועד להגשת ערעור צריך להתחיל מיום 1.12.2022, מועד קביעת סכום ההוצאות, ולא ביום 2.9.2022, מועד מתן פסק הדין במקור. בית המשפט בחן האם פסק הדין מיום 2.9.2022 מהווה "פסק דין" או "החלטה אחרת". בהסתמך על מבחן הסופיות, היא הגיעה למסקנה כי פסק הדין הכריע את המחלוקת במלואה ויש לראות בו "פסק דין", כאשר ההחלטה על הוצאות היא קביעה נפרדת ומאוחרת המסווגת כ"החלטה אחרת". לפיכך, קביעה מאוחרת זו של הוצאות לא האריכה את פרק הזמן להגשת ערעור על פסק הדין המקורי. בית המשפט הבחין בין מקרים שבהם החלטה על הוצאות נדחית עד לדיון נוסף, לבין מצבים כמו הנוכחי, שבהם האחריות להוצאות נקבעת בפסק הדין ללא צורך בטיעונים משלימים. במקרים בהם האחריות להוצאות נקבעת בעת פסק הדין, קביעת עלויות מאוחרת יותר אינה מאריכה את המועד האחרון לערעור. יתר על כן, המערערים לא הצליחו לבסס את טענתם כי ההחלטה בעניין ההוצאות עולה כדי תיקון פסק הדין. בית המשפט לא מצא בפסק הדין השמטה בלתי מכוונת, שכן נושא ההוצאות נדון במפורש, גם אם הסכום לא צוין. בנוסף, המערערים לא ערערו על כך שהיו מודעים לפסק הדין, דבר שערער את טענתם בדבר עיכובים בהודעה. נוכח ממצאים אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי הערעור נדחה ודחה אותו, תוך שהוא מורה למערערים לשלם למשיב הראשון הוצאות בסך 2,000 רופי. פסק דין זה מחזק את החשיבות של היצמדות למועדי פסק הדין המקוריים בבואנו לשקול אפשרויות ערעור, במיוחד בכל הנוגע להחלטות על הוצאות שניתנו לאחר מכן.