ת"א 41090-11-19

תקציר

השופטת בחנה בקפידה את הטענות שהציגו הצדדים והגיעה למסקנה כי יש לקבל את הבקשה לדחיית התביעה. הפסיקה ברורה כי יש להתייחס בזהירות לבקשות לדחייה על הסף, אך במקרה זה קיימת טענת סף לדחיית התביעה הניתנת להכרעה מיידית ללא צורך בבירור ראייתי נוסף. תביעת התובעים היא לפיצויים המגיעים לכאורה בגין הפקעת מקרקעין לפי חוק הרכישה. עם זאת, המדינה הוכיחה - והתובעים אינם חולקים על כך - כי הקרקע המדוברת לא הופקעה אלא הוכרזה כנכס נפקד ונמכרה לרשות הפיתוח. משכך, כל הנחת היסוד של תביעת התובעים אינה נכונה, ובקשתם לפיצויי הפקעה אינה תקפה. זאת ועוד, טענת התובעים כי ההכרזה על נכסי נפקדים הייתה שלא כדין נעדרת כל בסיס עובדתי בתביעה עצמה. כתב התביעה חסר פירוט ואינו מספק עילת ביטול או עובדות רלוונטיות כלשהן. בנוסף, קודמיהם של התובעים התכתבו במשך מספר שנים עם המדינה בדרישה לפיצוי בגין הקרקע מבלי להעלות כל התנגדות לסיווגה כנכס נפקדים. לפיכך, גם התובעים, כיורשים בתואר, מנועים מלעשות כן. גם אם בית המשפט היה מתייחס לתביעה כתביעה לתשלום עבור נכסי נפקדים או כהצהרה כי הבעלים המקורי אינו נפקד, עדיין התביעה הייתה נדחית כמיושנת. תקופת ההתיישנות של עילת תביעה כזו היא שבע שנים ופקעה זה מכבר. גם טענות התובעים בדבר התליית תקופת ההתיישנות אינן צלחות. התובעים לא טענו כי התקיימו התנאים להשעיית תקופת ההתיישנות, וגם אם היו כאלה, בית המשפט לא מצא טעם בטענות אלה. באופן ספציפי, בית המשפט קבע כי ירושת הזכות על ידי התובעים אינה מאפסת את תקופת ההתיישנות וכי הוראות חוק ההתיישנות נבחנות ביחס לבעלים המקורי של הזכות. התובעים גם לא הצליחו לבסס את בורותו של המנוח בנוגע לסיווג הנכס. זאת ועוד, נדחתה גם טענת התובעים כי הודאת הנתבע בזכות מאפסת את תקופת ההתיישנות. שני המסמכים שהובאו על ידי התובעים כראיה להודאה כזו אינם מהווים הודאה מפורשת ומלאה בזכות. לבסוף, נדחתה גם בקשת התובעים להחיל את "תקופת המעבר" שנקבעה בפסק דין ארידור, שכן טענה זו נמצאה כסותרת את טענתם הראשונית וגם היא לא הוגשה במועד. משכך, פסק השופט לטובת הנתבע ודחה את התביעה במלואה. בנוסף, חויבו התובעים לשלם לנתבעת הוצאות בסך 3,000 ₪. ההחלטה נמסרה לצדדים בכתב ביום מסירתה.