ת"א 68158-06-17

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם אדם שתביעת הוריו בגין רשלנות רפואית שהובילה ללידתו התיישנה לפני פסק הדין המר משנת 2012, יכול להגיש תביעה משלו בגין "חיים בעוולה" לאחר שפסק הדין ביטל את העילות לתביעה זו. פסקי דין קודמים קבעו כללים שונים לתרחישים שונים של התיישנות תביעות ההורים, אך לכולם היה תאריך ניתוק משותף של 28.8.15, שלאחריו תביעת היילוד לא תתקבל אלא אם כן היא לא התיישנה כשלעצמה. דעת הרוב בפרשת מכבי קבעה מועד זה כגורם המכריע לתקופת ההתיישנות בתביעת ההורים וקבעה כי יילוד שתביעת הוריו התיישנה לפני מועד זה יוכל להגיש את תביעתו עד ליום 31.12.17. השופט מפרש פסק דין זה כקובע כלל רחב ואחיד החל על כל יילוד שתביעות הוריו התיישנו לפני המועד האמור, בין לפני פסק הדין המר ובין לאחריו, כל עוד הוגשו תביעותיו שלו לפני שהתיישנו. השופט מדגיש כי "הוראת מעבר" זו עולה בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית המשפט העליון בנושא, שביקשו להשיג צדק ובהירות תוך ניווט בנוף המשפטי המשתנה בעקבות הלכת מר. זאת ועוד, הלשון בה נעשה שימוש בפסק דין מכבי היא כללית ואינה מגבילה את תחולת הכלל על תת-קבוצות ספציפיות, מה שמוביל את השופט למסקנה כי יש להחילו באופן רחב. מאחר שתביעת הוריה של התובעת התיישנה בשנת 1999, ותביעתה שלה הוגשה בשנת 2017 – הרבה בתוך פרק הזמן המותר – קובעת השופטת כי אין לדחות את התביעה בשל תקופת ההתיישנות. תחת זאת, בקשת הנתבע לסילוק על הסף נדחית, והתיק יימשך. עוד מציינת השופטת כי מהות הסוגיה אינה התיישנות אלא ביטול עילת התביעה של היילוד בעקבות פסק דין מר.