ת"א 18675-04-19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב העברת בעלות שנויה במחלוקת בחניון בין אמיליה, הבעלים המקורית, לבין הנתבעים. אמיליה מכרה את מקום החניה לנתבעים אך לא הצליחה להעביר את זכויות הבעלות כפי שהובטח. ההסכם קבע כי אם העברת הזכויות לא תתרחש עד למועד מסוים, אמיליה תוכל לבטל את העסקה ולהחזיר את מחיר הרכישה. זה לא קרה. בית המשפט בוחן האם לאמיליה, ולאחר מכן לתובעים שקנו את תביעתה, הייתה זכות לדרוש את ביטול ההסכם. מסקנת פסק הדין היא כי לא הייתה הפרה יסודית של ההסכם שתצדיק את ביטולו לאלתר. נמצא כי חוסר המעש הממושך של אמיליה ואי החזרת מחיר הרכישה העידו על הסכמתה לרישום המאוחר. בית המשפט מפרש את תניית הביטול החוזית כמחייבת את החזרת מחיר הרכישה במקביל להודעת הביטול, דבר שאמיליה לא עשתה. עוד נקבע כי דרישת אמיליה והתובעים לבטל את ההסכם לא נעשתה בתום לב. אמיליה קיבלה תשלום מלא ולא נגרם לה כל נזק מהעיכוב ברישום. המחאת זכויותיה לתובעים, שרכשו את דירתה, נבעה מרצונם לרכוש את החניה בזול. בסופו של דבר, פסק הדין מצדד בנאשמים. בית המשפט קובע כי לא לאמיליה ולא לתובעים הייתה זכות חוקית לבטל את ההסכם. התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך הדין בסך 25,000 ₪. אמיליה והתובעים מונחים לשתף פעולה עם הנתבעים להשלמת רישום החניון על שמם. החלטה זו מתקבלת כדי להימנע מהליך כינוס נכסים יקר לרישום. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ומיום 6.12.2021.