ס"ק 18/08

תקציר

המחלוקת הנדונה בפסק הדין נסובה סביב פרשנותו של הסכם קיבוצי משנת 2000 המשפיע על יחסי העבודה בין עובדי בניין למעסיקים, חלק מסדרה החל משנת 1968. שאלת המפתח היא האם רכיבי שכר מסוימים, כגון "מאזן דמי משק" ו"תמריץ אי-היעדרות", צריכים להיכלל בשכר העובדים כפי שנקבע בהסכם. בית המשפט בוחן תחילה רכיבים אלה ביחס לדיני החוזים הרגילים וחוות דעתם של הצדדים המעורבים, תוך שימת דגש על ההקשר התעשייתי ופרקטיקות היישום שלאחר החתימה. "יתרת דמי המשק" נטענה על ידי התאחדות הקבלנים כחלק מהשכר, הפטורים מהפרשות לפנסיה, טענה שנחשבה תקפה על פי הוראות ההסכם. לעומת זאת, "תמריץ אי היעדרות", המותנה בנוכחות רציפה של עובדים ולא ב"תוספת קבועה", אינו עומד בחוק שכר מינימום, מה שמוביל לקביעה כי אינו יכול להוות חלק משכר המינימום. תשומת לב מיוחדת ניתנת לעובדים בדרגה 1, בעיקר עובדים זרים, המקבלים שכר מינימום רק ללא תמריץ אי-היעדרות, מה שמעלה חשש לאפליה אפשרית. הסכמים היסטוריים מצביעים על דפוס שבו דרגים נמוכים יותר קיבלו טיפול דומה בתמריצי שכר כחלק מנוהג מבוסס, המשפיע באופן שווה על עובדים זרים וישראלים כאחד. עם זאת, בהתחשב בהבדל המשמעותי בהסכם החדש של רובד 1 לאחר שנת 2000, בחינה משפטית של תשלום התמריצים מראה אפליה סבירה נגד עובדים זרים, המציבה אתגר לתקנת הציבור ולעקרונות השוויון. לפיכך, בית המשפט מוצא את ההסדר הנוכחי בטל בשל הנימה המפלה שלו, הקובעת תקופה של שלושה חודשים לצדדים ליצור מסגרת חדשה ושוויונית להכללת התמריץ בשכר, תוך הבטחתו כי הוא נוסף על שכר המינימום ולא חלק ממנו. השעיית יישום ההחלטה נועדה לאפשר מעבר מאוזן תוך כיבוד ההשפעות המשפטיות והפיסקליות, ולאשרר מחדש כי הסדרים תלויים ועומדים חייבים לשמור על שוויון בכל רמות התעסוקה.