ת"א 4190/02

תקציר

התובעת, חברה ציבורית שבבעלותה נכס גדול בירושלים, השכירה אותו לנתבעת 4. האחרון לא שילם דמי שכירות במשך למעלה משנה, מה שהביא את הראשון להגיש תביעה בדרישה לתשלום החוב, בסך של למעלה מ-3,500,000 ₪, מהנתבע מס' 4 כשוכר ומהנתבע מס' 5 שהיה ערב להם. בנוסף, מבקש התובע להטיל אחריות אישית על נתבעים 1 ו-3 בהיותם איברים של הנתבעת מס' 4. בית המשפט מסכים כי הנתבעת מס' 4 אכן חייבת לחברה התובעת כספים ופוסק לטובתה, ומורה לה לשלם 2,877,079 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין. הנתבע מס' 5, שהוא חדל פירעון, יעכב את ההליכים נגדו. התיק נגד נאשם 6, שלא הציג ראיות, נדחה. לאחר מכן פונה השופט לשאלה האם יש להטיל אחריות אישית על נתבעים 1 ו-3, שהיו אורגנים של החברה השוכרת. דוד סגל, הנתבע מס' 1, היה מקבל ההחלטות בפועל בחברה וניהל משא ומתן עם התובע, אך הוא לא החזיק בסמכות פורמלית כלשהי ונעלם עם תחילת ההליכים המשפטיים, ככל הנראה כשהוא לוקח עמו כספים שיועדו לשכירות. השופט קובע כי הוא אינו יכול לשאת באחריות אישית שכן לא היה לו תפקיד פורמלי בחברה, אך מעשיו כמנהיג דה-פקטו אינם צריכים לפטור את המנהלים שמונו רשמית מאחריותם. הנתבע מס' 2, קלמן שרייבר, הגם שהיה המייסד והמנהל הרשום של חברת הדיירים, לא ניהל אותה באופן פעיל בעת הפרת החוזה. לפיכך אין הוא נושא באחריות אישית שכן אין כל ראיה למעשים או מחדלים קונקרטיים מצדו. הנתבע מס' 3, דניאל טורם, לעומת זאת, היה הדירקטור היחיד ומורשה החתימה בחברה בתקופה הנדונה. הוא ידע על החוב של החברה ואף חתם על שישה צ'קים לכיסויו, בידיעה שהכספים לסילוקם יגיעו מחוזי שכירות משנה. עם זאת, הוא לא דאג לכך שכספי חכירת המשנה יופקדו בחשבון החברה ואף ביטל שניים מהשיקים. השופטת קובעת כי רשלנות זו מקימה חובת זהירות כלפי התובע ולכן על טורם לשלם לו 1,000,000 ₪, השווי הכולל של חמשת השיקים שלא נפרעו, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין. עוד מסבירה השופטת כי אמנם לא הייתה תרמית או חוסר תום לב, אך אופן ניהול החברה נטל סיכונים בלתי סבירים ולא היה לטובתה, מה שמצדיק את הרמת המסך התאגידי במקרה זה.