עס"ק 26/99

תקציר

מדובר בסכסוך ארוך שנים בין כבאים באזור חיפה לבין מעסיקם, איגוד ערים, בנוגע לפיצוי עבור עבודה בימי מנוחה, ובפרט שבתות וחגים. המחלוקת, שמקורה במזכר הבנות שנרשם כהסכם קיבוצי בשנת 1980, מתמקדת בסעיף ד(2), הקובע את שכר הכבאים עבור עבודה זו. על פי סעיף זה, כבאים זכאים ל-300% משכרם הרגיל עבור עבודתם בימים אלה: 100% כשכרם החודשי הרגיל ו-200% נוספים עבור העבודה שבוצעה. כמו כן, הסעיף מזכה אותם במנוחה מפצה. ליבת המחלוקת היא האם הכבאים זכאים לפיצוי נוסף אם לא ניתנה להם מנוחת הפיצוי המחייבת, במיוחד אם שעות עבודתם בשבוע אינן חורגות מהמכסה הרגילה. בעוד הכבאים החיפאים טוענים לפיצוי מלא גם כאשר מנוחה מפצה אינה אפשרית, תוך הקבלה למקרה דומה של כבאים ירושלמים, הדעה המנוגדת מגבילה את הפיצוי הנוסף רק למי שעובד מעבר למגבלת השעות השבועיות שלהם. בית הדין בחן פרשנויות המעוגנות בתכליות סטטוטוריות ובתנאי ההסכם הקיבוצי, ובסופו של דבר התמקד בפרשנויות השונות מהמערערים, מהמעסיק ומהיועץ המשפטי לממשלה. פסק הדין הסופי קובע כי הכבאים זכאים לשכר של 300% עבור עבודתם בימי המנוחה, אך אינם יכולים לתבוע פיצוי נוסף אלא אם הם חורגים ממגבלת השעות השבועית. הערעור נדחה, ופרשנויות ההסדר הקיבוצי נותרו מרכזיות ליישוב סכסוכים אלה.