ת"א 1599/94

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לגובה המסים שחב מבקש שתיווך ביצוא טובין מישראל לדרום לבנון. המשיבה, רשות המסים, דורשת מהמבקש לשלם סכום נכבד הכולל מסים, ריבית וקנסות, בטענה כי הסחורה הוברחה לישראל. המבקשת מבקשת לערער על טענה זו ומבקשת פסק דין הצהרתי שיבסס את חוסר אחריותה. במרכז התיק עומד סעיף 154 לפקודת המכס, המתווה הליך ספציפי למחלוקות הנוגעות למכס. לטענת המשיב, סעיף זה הוא הדרך היחידה של המבקשת לפנות לערכאה משפטית, המחייב אותה לשלם את סכום המס הנדרש במחאה וליזום תביעה להחזר בתוך שלושה חודשים. עמדה זו נתמכת בפסיקת בית המשפט העליון. עם זאת, המבקשת טוענת כי סעיף 154 לא צריך להיות האפשרות היחידה וכי היא צריכה להיות מסוגלת לגשת לערכאות ללא תשלום מראש, במיוחד לאור ההשלכות הכספיות המשמעותיות. תימוכין לעמדתה היא מוצאת בפסקי דין קודמים, לרבות פסיקה של בית המשפט העליון, שהכיר בזמינותם של אפיקי סעד משפטיים חלופיים. קיים פער בפסיקה לגבי תחולתו של סעיף 154 על טובין שכבר יובאו, כאשר חלק מהפסיקות מעדיפות את עמדת המבקש. מתוך הכרה באופי הסותר של פסקי הדין הקיימים של בית המשפט העליון בעניין זה, בוחר בית המשפט במקרה זה לצדד במבקש, מתוך סברו כי סעיף 154 נועד להיטיב עם בעל הטובין ואינו צריך להוות תנאי מוקדם לפנייה לערכאות. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי דרישת תשלום מראש עלולה להוביל לעוול ומנוגדת לעקרונות השוויון בפני החוק. סיכומו של דבר, בית המשפט פוסק לטובת המבקש, ודוחה את בקשת המשיב לדחות את התביעה על הסף. היא מורה למשיבה להימנע מנקיטת הליכי גבייה נגד המבקשת עד להכרעה בתביעתה לפסק דין הצהרתי. החלטה זו נעשית על מנת להבטיח שימוע הוגן ולשמור על עקרון השוויון בפני החוק.