ת"א 428/92

תקציר

התובעת, ארוסתו של אדם שנהרג בתאונת משאית, תבעה פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כ"קרוב משפחה נוכח". הנתבעת ערערה על זכאותה וטענה כי היא לא עמדה בתנאים להיחשב כנפגעת. בית המשפט בחן את הקריטריונים שפותחו בפסיקה קודמת, ובהם מידת הקרבה לנפגע הישיר, התרשמות בלתי אמצעית מהאירוע המזיק, מידת הקרבה למקום ולזמן של האירוע המזיק ומהות הנזק הנפשי שנגרם. בית המשפט מצא כי התובעת עמדה בקריטריונים, שכן הייתה לה מערכת יחסים קרובה עם הנפגע ונגרמו לה נזקים נפשיים קשים כתוצאה מהתאונה. היא נכחה במקום וחוותה את הטראומה ממקור ראשון. יחסיה עם המנוח, אף שלא הוכרו רשמית, היו עמוקים ומתמשכים, ולכן הייתה לה מידה מספקת של קרבה אליו. בית המשפט קיבל גם את הטענה כי הנזק הנפשי שנגרם לתובע היה חמור ומתמשך, למרות כמה סימנים של הגזמה ודרמטיזציה. בית המשפט הכיר בתובעת כ"נפגעת" לפי חוק הפיצויים ופסק לה פיצויים, לרבות הפסדי השתכרות, כאב וסבל, סיוע לצד ג', תרופות וטיפולים רפואיים, הוצאות נסיעה והוצאות משפט. סכום פסק הדין היה אמור להיות מחושב על בסיס גילו של התובע, נכותו התפקודית והשכר הממוצע במשק. בית המשפט פסק גם על ניכוי קצבאות שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי. פסק הדין נשא הפרשי ריבית והצמדה ממועד ההנפקה ועד לתשלום.