ע"מ 8188-01-23

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעיקר בעקרונות המשפטיים ובחידושים בפסיקה, בהתבסס על המידע שסופק בלבד: **פסק דין – ע"מ 8188-01-23 פלדמן נ' פקיד שומה עפולה** **רקע משפטי:** פסק הדין עוסק בערעור שהוגש על החלטת פקיד שומה עפולה לדחות השגה שהגיש המערער, זמיר פלדמן, ולחייבו בחובות המס של חברת "פז פלדה בע"מ" (להלן: "החברה") מכוח סעיפים 119א(א)(1) ו/או 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). סעיפים אלו מאפשרים לרשות המיסים לגבות חוב מס של חברה מבעלי השליטה בה בנסיבות מיוחדות, כאשר החברה פורקה או הפסיקה את פעילותה מבלי ששילמה את חובותיה. **טענות המערער – עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **התיישנות ושיהוי:** המערער טען כי חלה התיישנות ושיהוי ניכר בהליכי הגבייה, שכן החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2013, והרשויות ידעו על כך כבר בשנת 2014. לטענתו, נקיטת הליכי גבייה לראשונה רק בשנת 2022, 8 שנים לאחר שהרשויות ידעו בוודאות על הפסקת הפעילות, מהווה התיישנות. הוא מסתמך על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002, הקובעת כי על רשות מנהלית לפתוח בהליכי גבייה תוך פרק זמן סביר, שאינו ארוך משלוש שנים ממועד היווצרות החוב. 2. **השתק שיפוטי:** המערער טען כי חל השתק שיפוטי על המשיב, משום שבמקרה אחר (שומה אישית לשנת המס 2018) התקבלה השגתו "טכנית" (עקב אי-מתן החלטה במועד) והמשיב טוען כעת טענות סותרות. הוא התבסס על פסיקת בית המשפט העליון בעניין *דגמין*, אשר קבעה כי אין מקום להכרעות סותרות של פקידי שומה וכי יש לצפות מהמדינה לנהוג בהגינות. 3. **ביטול חובות החברה ו/או הסכמה למחילה:** המערער טען כי במסגרת פגישה בשנת 2017, הושגה הסכמה עם פקיד השומה דאז, לפיה עם תשלום הקנסות המנהליים של החברה על ידי המערער באופן אישי, יסתיים עניינה של החברה מול רשויות המס, והמשיב ימחול על חובותיה. לטענתו, סיכום הפגישה, אף שלא כלל את ההסכמה במפורש, יחד עם התנהגות המשיב במשך חמש שנים לאחר מכן, מחזקים את טענתו. 4. **יתרת חוב שאינה נכונה / נזק ראייתי:** המערער חלק על סכום חובו כלפי החברה כפי שדווח בדוחותיה, טען כי חובות של צדדים שלישיים (כמו ש. כהן) יוחסו לו בטעות, וכי נגרם לו נזק ראייתי חמור עקב לקיחת מסמכים על ידי רשויות המס. הוא טען כי חלק מהחוב בדוחות נבע מטעויות של רואה החשבון שערך את הדוחות, וכי הוכחות לכך לא נמצאו אצלו אלא אצל רואה החשבון (שלא זומן לעדות). 5. **השבת כספים לחברה / תשלומים בשם החברה:** לטענת המערער, הוא החזיר לחברה כספים שמשך ממנה, ואף שילם חובות שלה מכספו האישי, בסכומים העולים על חובותיה של החברה כלפי רשויות המס. הוא התבסס על חוות דעת של רואה חשבון, אשר העמידה את חובו כלפי החברה על סכום נמוך, ואף הראתה שהחברה חייבת לו כסף. 6. **סמכות פקיד השומה לדון בהשגה (טענה שנזנחה):** בתחילה, המערער טען כי ההחלטה בהשגה ניתנה על ידי פקיד השומה בהיעדר סמכות, שכן השגה על חיוב מכוח סעיף 119א לפקודה אמורה להתברר בפני המנהל ולא פקיד השומה. טענה זו נזנחה בסיכומים. **נימוקי החלטת המשיב (פקיד השומה) – עקרונות משפטיים:** 1. **פרשנות סעיף 119א לפקודה:** המשיב טען כי סעיף 119א(א)(3) קובע חזקת הברחה לפיה נכסי החברה יראו כאילו הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה, אלא אם יוכיחו אחרת. די בכך שלחברה היה חוב מס סופי והיא הפסיקה פעילותה כדי שהמשיב יפתח בהליכים. נטל ההוכחה להפרכת החזקה מוטל על המערער. 2. **התיישנות ושיהוי:** המשיב טען כי חוב המס הוא חלוט ופסוק, ורשות המיסים ניסתה לגבותו מהחברה ללא הצלחה. לכן, לא ניתן לטעון לויתור מצד הרשות. כמו כן, המשיב טען כי מרוץ ההתיישנות החל רק במועד פירוק החברה (2022), או לכל המאוחר ממועד היוודע על הפסקת הפעילות (2017), וגם אז לא חלפה תקופת ההתיישנות. הוא טען כי הליכי גבייה נגד החברה (לא נגד המערער מכוח סעיף 119א) התקיימו לאורך השנים. 3. **השתק שיפוטי:** המשיב טען כי קבלת השגה "טכנית" אינה יוצרת השתק שיפוטי, ובפרט כאשר ההשגה האחרת התקבלה מטעמים ענייניים שאינם רלוונטיים להליך הנוכחי (סעיף 3(ט1) לפקודה). 4. **ביטול חובות החברה:** המשיב הכחיש קיומה של הסכמה למחילה על חובות החברה, וטען כי הפגישה בשנת 2017 התייחסה לקנסות מנהליים בלבד, וכי אין זה סביר שמחילה על חוב בסדר גודל כזה תושג תמורת תשלום קנסות בלבד. בנוסף, לטענתו, חובות אלו נוצרו בעיקר משומות עצמיות של החברה. 5. **דוחות החברה כראיה:** המשיב טען כי דוחות החברה, עליהם חתום המערער, מהווים ראיה לנכונותם, וכל עוד לא הוגשה בקשה לתיקון דוחות, יש להתבסס עליהם. טענות המערער בדבר אי-נכונות הדוחות או נזק ראייתי נדחו, שכן לא הוכחו כראוי. 6. **השבת כספים:** המשיב טען כי טענות המערער בדבר השבה או תשלומים בשם החברה סותרות את דוחות החברה, ולא הוכחו כראוי. 7. **התיישנות:** המשיב טען כי סעיף 119א ניתן להפעלה במועד הפסקת הפעילות או במועד הפירוק, ולפיכך לא חלה התיישנות. עוד טען כי הליכי הגבייה נגד החברה החלו עוד לפני שהפסיקה את פעילותה, וכי לא חלה התיישנות. **עקרונות משפטיים וחידושים בפסיקה בפסק הדין:** 1. **הפרשנות של סעיף 119א לפקודה – הרמת מסך:** בית המשפט אימץ את הפרשנות המרחיבה של סעיף 119א, המאפשר לרשות המיסים "להרים את מסך ההתאגדות" ולגבות חובות מס של חברה מבעלי השליטה בנסיבות המפורטות. בית המשפט הדגיש את תכלית הסעיף לאפשר גביית מס במקרים של התחמקות, תוך התייחסות לחלופות השונות (פירוק, העברת נכסים, הפסקת פעילות). 2. **התיישנות בהליכי גבייה מנהליים:** בית המשפט בחן לעומק את טענות ההתיישנות והשיהוי. הוא קבע כי: * **מועד תחילת מרוץ ההתיישנות:** המחלוקת נסובה סביב השאלה האם מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד הפסקת הפעילות של החברה או במועד פירוקה. בית המשפט נטה לקבוע כי אין לראות בהכרח את מועד הפסקת הפעילות כמועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 119א, אלא גם את מועד הפירוק. במקרה זה, נקבע כי פעולות הגבייה החלו לפני חלוף שלוש שנים ממועד היוודע על הפסקת הפעילות, וכי לא הוכח בבירור כי הרשות ידעה על הפסקת הפעילות באופן המפעיל את מרוץ ההתיישנות ממועד מוקדם יותר. * **התיישנות שלא מדעת:** בית המשפט התייחס להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובעות כי במקרים בהם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום היוודע העובדות. גם במקרה זה, המערער לא הצליח להוכיח כי הרשות ידעה על הפסקת הפעילות באופן המפעיל את התיישנות זו. * **הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 7.1002:** בית המשפט בחן את ההנחיה, אך קבע כי למרות האמור בה לגבי פרק זמן של שלוש שנים, תקופת ההתיישנות הכללית לגביית חוב מס נותרה שבע שנים, וכי הוכח שהרשות נקטה בהליכי גבייה נגד החברה עוד בטרם חלפו שלוש שנים מהמועד בו נודע לה על הפסקת פעילותה. * **חוסר תום לב:** בית המשפט קבע כי העלאת טענת התיישנות, תוך שמירת הנכס (יתרת חוב המערער לחברה) בידי המערער, מהווה חוסר תום לב. 3. **השתק שיפוטי:** בית המשפט דחה את טענת ההשתק השיפוטי. נקבע כי קבלת השגה "טכנית" (עקב אי-מתן החלטה במועד) אינה בהכרח מחייבת את המשיב לטעון טענות זהות בהליכים אחרים, במיוחד כאשר ההשגה האחרת התקבלה מטעמים ספציפיים שאינם קשורים למהות המחלוקת בהליך הנוכחי. בנוסף, הודגש כי במועד קבלת ההשגה האישית, ההליך הנוכחי כבר התנהל, והמערער היה מודע לעמדת המשיב. 4. **נטל הוכחה על המערער:** בית המשפט הדגיש לאורך פסק הדין כי הנטל להוכיח את טענותיו, ובפרט את טענתו כי דוחות החברה אינם נכונים, וכי הוא החזיר כספים לחברה או שילם במקומה, מוטל על המערער. נטל זה הוגדר כ"נטל כבד", במיוחד לאור העובדה שהמערער טוען כנגד דוחות חתומים שהגישה החברה. 5. **משקלן של ראיות:** * **דוחות החברה:** בית המשפט קבע כי דוחות החברה, עליהם חתם המערער, מהווים הצהרה מחייבת וראיה לנכונותם, אלא אם הוכחה טעות מהותית. טענות המערער בדבר שגיאות או נזק ראייתי לא הוכחו. * **חוות דעת מומחה:** בית המשפט ייחס משקל מועט לחוות דעת מומחה שהוגשה כנספח לתצהיר ולא הוצגה באופן עצמאי, ולאחר שלא זומן המומחה לחקירה נגדית. * **עדות שמיעה:** טענות המבוססות על דברים שנאמרו בעל פה (כמו שיחות עם רואה החשבון) נחשבו לעדות שמיעה ולא הוכחו. * **אי-זימון עד רלוונטי:** הימנעות המערער מלזמן לעדות את רואה החשבון שערך את הדוחות, למרות שהתבסס על טעויותיו, פעל לרעתו. 6. **אמינות העדים:** בית המשפט התייחס לעדותם של המערער ואשתו (יעל), וקבע בחלק מהמקרים כי לא עלה בידם להוכיח את טענותיהם. כמו כן, הוזכרה התנהלותה המקצועית של יעל, אך נקבע כי אין בכך כדי להשפיע על מהימנותה באופן מכריע, אם כי יש להתייחס לכך שיש לה "עניין אישי". 7. **היעדר הוכחה בדבר ביטול חובות / מחילה:** בית המשפט דחה את טענת המערער כי הושגה הסכמה למחילה על חובות החברה. נקבע כי הסכמה כזו אינה מופיעה בסיכום הפגישה, מדובר בטענה בלתי סבירה לאור גובה החוב, והיא אף עומדת בסתירה למסמכים מאוחרים יותר (בקשה לפירוק מרצון, דוח נאמן). 8. **הבחנה בין קנס מנהלי לחוב מס:** בית המשפט קבע כי הקנסות המנהליים הוטלו על המערער באופן אישי בשל אי הגשת דוחות, ולא על החברה, ולכן תשלומם אינו מקטין את חוב החברה למשיב. 9. **עקרון גביית מס אמת:** למרות שהדוחות מהווים ראיה, בית המשפט הכיר בכך שעל פי עקרון גביית מס אמת, יש לבחון טענות בדבר פגמים בדוחות, אך הנטל להוכחתם מוטל על הנישום. **חידושים משפטיים בפסק הדין:** * **החלת דוקטרינת ההשתק השיפוטי על המדינה:** בית המשפט חזר על ההלכה לפיה דוקטרינת ההשתק השיפוטי חלה גם על המדינה, ובפרט על רשויות המס, מטעמי הגינות וטוהר ההליך. עם זאת, בפועל, בית המשפט מצא כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את החלתה. * **ניתוח מורכב של דיני התיישנות ושיהוי בהליכי גבייה מנהליים:** פסק הדין מציג ניתוח מעמיק של סוגיות ההתיישנות והשיהוי בהקשר של סעיף 119א לפקודה, תוך התייחסות הן להוראות הפקודה עצמה, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, ופסיקות עליון רלוונטיות. * **הערכת משקל ראיות אל מול דוחות חתומים:** בית המשפט דן בהרחבה בשאלת משקלן של ראיות הסותרות דוחות חתומים, ובנטל ההוכחה המוטל על נישום המבקש לסתור את הדוחות. הוא הבהיר כי הנטל כבד, ובמקרים רבים, היעדר עדים רלוונטיים (כמו רואה חשבון) או ראיות מהותיות (כמו מסמכים בנקאיים) מוביל לדחיית הטענות. * **בחינת נטל ההוכחה על בעל שליטה לפי סעיף 119א:** בית המשפט הדגיש את הנטל הכבד המוטל על בעל השליטה להוכיח כי לא קיבל נכסים מהחברה ללא תמורה, או כי החזיר את כל הכספים שמשך, תוך סתירת דוחות החברה. **תוצאה:** בית המשפט דחה את הערעור על כל טענותיו, וקבע כי יש לחייב את המערער בחובות החברה מכוח סעיף 119א לפקודה. נקבע כי המערער לא הוכיח את טענותיו בדבר התיישנות, שיהוי, השתק שיפוטי, ביטול חובות, נזק ראייתי, השבת כספים או תשלומים שביצע במקום החברה. בנסיבות אלו, חויב המערער בהוצאות המשיב.