ת"צ 42943-08-19

תקציר

בית המשפט קבע כי חוק הגנת הצרכן אינו חל על נסיבות מקרה זה משום שהמבקש, עסק קטן המייבא טובין ומקבל שירותי משלוח מהמשיבים, אינו "צרכן" כהגדרתו בחוק. ההגדרה של צרכן מתייחסת לאדם שרוכש נכס או מקבל שירותים בעיקר לשימוש אישי, ביתי או משפחתי, וזה לא המקרה כאן. היבוא של המבקשת הינו למטרות עסקיות ונמכר מחדש ללקוחות קצה, ועל כן קבע בית המשפט כי השימוש אינו אישי. עוד מצא בית המשפט כי ההסכמים עם המשיבים לא היו חוזים אחידים, חרף שנקבעו מראש על ידי המשיבים, שכן הם היו פרי משא ומתן על התנאים והמחירים, לרבות שער הדולר המינימלי. מכאן, שחוק החוזים האחידים אינו חל. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן וחוק החוזים, שכן המשיבים ציינו את יחס ההמרה בהסכמים ובאתר האינטרנט שלהם. עוד קבע בית המשפט כי חוק בנק ישראל וחוק החוזים אינם מחייבים להצמיד את יחס ההמרה לשער היציג, ונדחתה אף היא טענת המבקש כי החוזה אינו חוקי, אינו מוסרי או נוגד את תקנת הציבור. מאחר שהמבקש לא הוכיח סיכוי סביר להצלחה לגופו של עניין, נדחו הבקשה לאישור התובענה הייצוגית והתביעה האישית. המבקש חויב לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪.