רע"א 7956/99

תקציר

בפסק דין זה התחבט בית המשפט בשאלה האם שיהוי ממושך באכיפת הפרה חוזית מהווה ויתור על הזכות לבטל את ההסכם. הנשיא ברק תמך בעמדת המערערת בקובעו כי למרות שחלפו למעלה מחמש שנים בין מועד התשלום הצפוי לבין הודעת הביטול, נעשו מאמצים לקיים את ההסכם, ומשכך המערערת לא ויתרה על זכותה לבטל. לטענתו, ההפרה היסודית נמשכת ומצדיקה את ביטול החוזה, והופכת את המשיב לחייב לפנות את המקום. מנגד, השופט טירקל חלק על כך, וקבע כי בצדק הגיע בית משפט השלום למסקנה שהמערערת ויתרה על זכויות הביטול שלה בשל השיהוי הבלתי סביר, החורג מ"זמן סביר" כפי שהוגדר בעבר במקרים דומים. הוא טען כי מתן ארכה לאחר הפרה אינו מאריך תקופה זו אלא אם כן נעשה בתוך פרק הזמן הסביר המקורי, וטען כי המכתב שנשלח הוא הודעת ביטול מותנית ולא הארכה, ובכך מונע הארכות נוספות. עוד הדגיש טירקל כי אי התשלום הוא אירוע חד-פעמי והמשך אי-סעדו אינו מנציח את ההפרה. בהסתמך על שיקולי הגינות ועל הזמן וההשקעות הניכרים שביצע המשיב, טען טירקל כי התנהלות המערערת הפרה עקרונות של תום לב. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה עם ברק, וקבעה כי מעשיה של המערערת מהווים ביטול כדין, ולפיכך התקבל הערעור ברוב קולות, המקנה למערערת זכות לבטל את החוזה ולפנותו את המשיב. פסק הדין ממחיש את האיזון העדין שעל בתי המשפט לערוך בין טכניות פרוצדורלית, שיקולים שוויוניים והבטחת צדק בסכסוכים חוזיים.