ת"א 307/93

תקציר

התיק עסק בנזקי השיטפונות בעמק זבולון ובמפרץ חיפה בשנת 1992. בתקופה קצרה של שלושה חודשים אירעו ארבעה שיטפונות שגרמו נזק כבד למבנים, ציוד ומערכות תשתית. רוב ההצפות התרחשו במישור החוף. נושא התביעה היה הפיצוי שתבעו חברות הביטוח ששילמו תגמולי ביטוח לעסקים ולבתים באזור בגין הנזקים שנגרמו להם. התובעים טענו כי הנזק נגרם עקב הפרת חובת הזהירות על ידי כל אחד מהנתבעים והפרת חובות חקוקות על ידי חלקם. הנתבעים היו תאגידים סטטוטוריים עצמאיים בעלי קשרים מקצועיים עם אגף הניקוז במשרד החקלאות, משרד החקלאות עצמו, רשויות מקומיות, עמותות רשויות מקומיות, חברות העוסקות באספקת מים ושירותי ייעוץ תכנוני והנדסי, רשויות תכנון, הגוף העיקרי האחראי למניעת זיהום מים וחברה העוסקת בייצור ושיווק דשנים. בית המשפט בחן את קבילות ראיות התובעים, את הגורמים לשיטפונות ואת השפעתם על מיקום ההצפה והנזק המבוטח. בית המשפט מצא כי השילוב בין כמות הגשמים הגדולה שירדה באזור בתקופה הרלוונטית לבין אופי השטח הביא להצטברות כמויות גדולות של מים על הקרקע. תשתיות הניקוז העירוניות והאזוריות לא הצליחו לנקז חלק ניכר מכמויות אלה. תשתיות אלה לא הוסדרו לפתרון בעיות ניקוז בהיקף שנוצר. בנוסף, מכשולים שונים לאורך הנחלים והתעלות צמצמו עוד יותר את יכולת הניקוז שלהם. בית המשפט בחן את יסודות עוולת הרשלנות המיוחסת לכל אחד מהנתבעים ביחס לחבות המדינה לרשלנות ומצא כי הנתבעים התרשלו במילוי תפקידם. בית המשפט קבע כי הנתבעים חבים חובת זהירות כלפי הנפגעים והפרו חובה זו בשל התנהגותם הבלתי סבירה. בית המשפט בחן גם את שאלת יכולת החיזוי של כמויות המשקעים הגדולות שירדו בחורף 1992, שהייתה משותפת לכל הנתבעים, ומצא כי הנתבעים יכלו לצפות כי התנהגותם הבלתי סבירה תפגע בהתאמה בין כושר הניקוז של האזור לבין זרימת המים הזורמים בו בחורף ו/או תאפשר לאי התאמה זו לגרום נזק באזור מיקום המבוטח. לבסוף, דן בית המשפט בשאלת אחריותו של כל אחד מהנתבעים והיקפה ביחס לכל אחד מהם בנפרד וקבע כי הנתבעים אחראים לרשלנות. בית המשפט חילק את החבות באופן הבא: הנתבעים 1, 3, 10 ו-17 היו אחראים ביחד ולחוד ל-60% מהנזק; הנתבעים 4 ו-5 היו אחראים ל-20% מהנזק באזורם; והנתבעים 11 ו-12 היו אחראים ל-20% הנותרים של הנזק.