עת"מ 20324-07-11

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב חלקת אדמה שהועברה מעותרת, רמות ארזים, לעירייה למטרה הציבורית המוצהרת של הקמת גן ילדים. העתירה הראשונית (ע"א 972/05) פסקה לטובת העירייה, כאשר השופט קיבל את טענת העירייה כי הקרקע הועברה מרצון על ידי רמות ארזים וכי די בפרק הזמן של שלוש שנים להקמת גן ילדים על הקרקע. עם זאת, העירייה לא עמדה בלוח זמנים זה. לאחר מכן הגישה רמות ארזים עתירה חדשה, בה הטילה ספק בכך שהעירייה לא מימשה את המטרה הציבורית של ההפקעה בתוך פרק הזמן הנתון וביקשה את החזרת הקרקע. העירייה טענה כי הנסיבות השתנו והצדיקו את העיכוב ואת הצורך המתמשך בקרקע להקמת גן ילדים, הפעם לחינוך המיוחד, בשל הגידול המשמעותי הצפוי בביקושים בעקבות המלצות דו"ח טרכטנברג. השופט יורם נועם קבע כי המטרה המקורית של העברת הקרקע לא נזנחה וכי לא חל עיכוב יתר במימושה. השופט נועם הדגיש את סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים במקרים חריגים והעניק לעירייה שנתיים נוספות להקמת הגן על הקרקע שבמחלוקת. ההחלטה התבססה על הנימוק כי הצורך הציבורי בקרקע נותר תקף וכי פעולות העירייה נעשו בתום לב. יש לציין כי השופט לא התייחס לשאלה האם אי מימוש עתידי של התכלית המיועדת יצדיק את החזרת הקרקע לרמות ארזים, ובחר להתמקד בנסיבות הנוכחיות. לפיכך נדחתה העתירה, והוארכה התקופה למימוש פרויקט גני הילדים. שני הצדדים היו פטורים מנשיאה בהוצאות המשפט של הצד השני, ופסק הדין היה אמור להיות מיושם באופן מיידי.