ת"א 18448-10-15

תקציר

עניינה של התביעה במספר פרסומים פוגעניים של הנתבע אודות התובע, חבר כנסת, אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע. הפרסומים המדוברים כללו תחקיר מרכזי ששודר בערוץ 2, התבטאות של הנתבע בתוכנית טלוויזיה, ציוץ מחשבון הטוויטר של הנתבע וכתבה שפורסמה תחת שמו של הנתבע באתר מאקו. השופטת פתחה בהתוויית המסגרת המשפטית והדגישה כי הזכות לשם טוב, אף שהיא בסיסית, אינה מוחלטת ויש לאזן בינה לבין הזכות לחופש הביטוי. חוק איסור לשון הרע, המתווה את התנאים שבהם פרסומים על אדם עשויים להוות עוולה אזרחית, משקף איזון זה. נמצא כי כל אחד מהפרסומים המדוברים מהווה לשון הרע כהגדרתה בחוק. לאחר מכן התייחס השופט להגנות שטען הנאשם, שכללו "אמת לפרסום", "עיתונות אחראית" ו"הבעת דעה". באשר לשימוש בסמים קשים, העדיפה השופטת את עדותם של שני עדים שהציג הנתבע, ומצאה אותם כדוברי אמת למרות נטייתם הברורה נגד התובע. עוד קבע השופט כי התובע אכן השתמש בסמים קשים וכי עדותו המכחישה זאת אינה אמינה. לפיכך, הוכיח הנתבע את הגנת "אמת הפרסום". באשר לאספקת מלווים ללקוחות קזינו (סרסרות), קבע השופט כי הנאשם לא הצליח להוכיח את הגנת "אמת הפרסום", שכן הראיות שהוצגו התבססו על עדות שמיעה והסתברויות. עם זאת, השופט קיבל את הגנת "העיתונות האחראית" של הנאשם, וקבע כי הנאשם ערך חקירה יסודית, הצליב עדויות וראיין מקורות רבים, והאמין בכנות באמיתות המידע. באשר לפרסומים המייחסים לתובע "סרסרות", קיבלה השופטת את הגנת "הבעת הדעה" של הנתבע, שכן ייחוס הסרסרות של הנתבע לתובע התבסס על עובדות שהוא סבר בכנות ובתום לב שהן נכונות. שני פרסומים ייחסו לתובע "סחר בסמים". השופטת קבעה כי הפרסום באתר מאקו נבע מטעות, אך הנתבע היה אחראי לכך שכן יש לבדוק כתבות שפורסמו תחת שמו לפני פרסומן. באשר לראיון שהעניק הנתבע, קבע השופט כי צופה סביר יכול היה להבין כי הנתבע מייחס לתובע סחר בסמים. השופט קבע כי שני פרסומים אלה מהווים לשון הרע ולנתבע אין הגנה תקפה לגביהם. לאחר מכן התייחס השופט לסוגיית הפיצויים והדגיש כי עליו להתחשב הן בשיקולים חברתיים והן בנסיבות הפרטניות. מאחר והתובע הוא איש ציבור, הפגיעה בשמו הטוב עשויה להיות חמורה יותר, אך מעמדו הציבורי משמעו גם כי ביקורת כלפיו, לרבות לשון הרע, חשובה ויש להעניק לה הגנה רחבה יותר. השופט שקל את התנהגותו של התובע במהלך הפרסומים ולאחריהם, ומצא כי הכחשתו הנחרצת את אמיתות הפרסומים, שבית המשפט קיבל אותה, אינה משכנעת. בסופו של דבר, קבעה השופטת כי הפרסומים בדבר סחר בסמים לא החמירו באופן משמעותי את הפגיעה בשמה הטוב של התובעת מעבר לזו שנגרמה על ידי הפרסומים האחרים, המוגנים על ידי החוק. בהתחשב במכלול הנסיבות, פסקה השופטת לתובע 10,000 ₪ עבור הראיון ו-30,000 ₪ עבור הפרסום ב-mako. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.