ע"א 5773/95

תקציר

בפסק דין זה דוחה בית המשפט את בקשת המערער בעיקר בשל היעדר הצדקה מספקת לעדותו של עד המבקש לשנות את אמרותיו הקודמות, ושל עד אחד שנפטר. החלטת בית המשפט המחוזי, המבוססת על אמון בגרסת המשיב על פני זו של אביו של המערער, נותרה בעינה, שכן עדות חדשה לא תשפיע על התוצאה. המקרה נסוב על פרשנותו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים בדבר שימוש ברכב ללא רשות, תוך שינויי חקיקה. בא כוח המערערת טוען כי אין להחיל את החוק, המתייחס לחוק שבוטל, ומציע כי הדין הרלוונטי הוא סעיף 413ג, שעניינו שימוש ברכב ללא רשות וכולל מרכיב של "נטישה". מנגד, טוען בא כוח המשיב כי סעיפים 413ב ו-413ג החליפו את החוק המקורי, כאשר הנטישה לא פגעה בשלילת פיצויים בגין שימוש בלתי מורשה ברכב, כמשמעותו בסעיף 7(2). בית המשפט קובע כי תכליתו של סעיף 7(2) היא לשלול פיצויים ממי שנפגע בעת שימוש ברכב ללא הסכמת הבעלים, ללא קשר לנטישה. בית המשפט מפרש את סעיף 7(2) כ"הוראת קליטה", כלומר הוא שומר על כוונתו המחוקקת המקורית מבלי לשלב בו תיקוני חקיקה מאוחרים יותר. משכך, נותרה המערערת בגדרו של סעיף 7(2) ואינה זכאית לפיצויים. סיכומו של דבר, בית המשפט דוחה את הערעור ללא הוצאות, תוך הכרה בפגיעה הקשה של המערער אך שמירה על כוונת המחוקק למנוע פיצוי בנסיבות אלה.