עמ"נ 39476-10-17

תקציר

המקרה שבפני בית המשפט הוא ערעור של רשות האוכלוסין וההגירה על החלטה לאפשר למשיבים, משפחה אתיופית המונה שני חולי איידס (המשיב מס' 1 והמשיבה מס' 2) ובתם הקטינה ילידת ישראל, להביא לדיון בבקשתם להסדרת מעמד בישראל בפני הוועדה הבין-משרדית המייעצת לקביעת ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (הוועדה הבין-משרדית). המשיבים הסתננו לישראל בנפרד והגישו בקשות מקלט ומעמד בישראל מספר רב של פעמים, בנימוק של מצבם הרפואי וסיבות הומניטריות, אך נדחו על ידי הרשות. בית הדין לעררים דחה גם את בקשתם לקבלת מעמד לפי הפרוצדורה הרפואית, המחייבת מצב חירום רפואי, וקבע כי מצבם של המשיבים, אף שאינו שפיר, אינו מהווה מצב חירום כזה. עם זאת, בית הדין הורה להביא את עניינם בפני הוועדה הבין-משרדית, הדנה בבקשות למעמד מטעמים הומניטריים, לאחר שמצא כי קיימים ספקות לגבי זמינות הטיפול הרפואי הקונקרטי הדרוש למשיבים בארץ מוצאם. הרשות ערערה על החלטה זו וטענה כי מצבם הרפואי של המשיבים אינו מצדיק שימוע בפני הוועדה הבין-משרדית, וכי שגה בית הדין בכך שהורה לוועדה לקבל חוות דעת רפואית טרם המלצתה. בית המשפט דחה את ערעור הרשות בקובעו כי מצבם הרפואי של המשיבים, בשילוב שיקולים הומניטריים אחרים, מצדיק את הפניית עניינם לוועדה הבין-משרדית. עם זאת, בית המשפט הסכים עם הרשות כי בית הדין חרג מסמכותו בכך שהורה לוועדה לקבל חוות דעת רפואית מראש וביטל הוראה זו. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.