ע"פ 265/58

תקציר

הנאשם, זימרי איילון, היה אספן בולים שביצע מעשי זיוף ומרמה שונים תוך איסוף בולים. הוא הואשם ב-52 אישומים הקשורים לזיוף, הונאה והחזקת בולים פיקטיביים. בית המשפט המחוזי בתל אביב זיכה את איילון מ-38 אישומים והרשיע אותו ב-14 הנותרים. גם איילון וגם היועץ המשפטי לממשלה ערערו על פסק הדין. ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, אגרנט, אישר חלקית את ערעור היועץ המשפטי לממשלה, דחה אותו חלקית וחלק אישר את ערעורו הנגדי של איילון. אגרנט אישר את הרשעתו של איילון על ידי בית המשפט המחוזי בשני סעיפים של ניסיון לביצוע הונאה לפי סעיפים 301 ו-29 לפקודת חוק העונשין, 1936, וזיכה אותו מאשמת זיוף והפצה של מסמך רשמי, החזקת בול מזויף, גרימת נזק לציבור וקבלת כספים בעילה כוזבת. אגרנט הרשיע את איילון בעבירות זיוף נוספות, שבית המשפט המחוזי זיכה אותן. לגופו של עניין, אגרנט קבע כי איילון זייף הודעות מסירה תוך ניצול עומס העבודה וחוסר הניסיון של פקידי הדואר ליצירת הרושם שמדובר במסמכים רשמיים. עם זאת, אגרנט זיכה את איילון מאשמת הפצת מסמכים מזויפים, שכן ההפצה התרחשה כחלק מהליך הזיוף. בנוסף, הרשיע אגרנט את איילון בהחזקת בול דואר פיקטיבי לפי סעיף 371(ב) לפקודת החוק הפלילי, למרות טענת איילון כי החזיק בו לצרכי גבייה לגיטימיים. לבסוף, הסכים אגרנט עם זיכויו של בית המשפט המחוזי מאשמת גרימת נזק לציבור באמצעות פרסומים בחו"ל, אך חלק על נימוקיו וקבע כי מעשיו של איילון היו עלולים לגרום לפגיעה משמעותית בשמה הטוב של מדינת ישראל ובאינטרסים הכלכליים שלה. בסך הכל, אגרנט אישר את הרשעתו ב-16 אישומים וקיבל חלקית את ערעורו הנגדי של איילון, מה שהוביל לזיכויו ב-7 אישומים.