עע"מ 4119/15

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט בשאלה האם יש לראות בביגמיה גורם רלוונטי בעת מתן רישיון ישיבה מכוח הסדר 87, מדיניות המקנה לשר הפנים הישראלי שיקול דעת להנפיק רישיונות ישיבה זמניים מטעמים הומניטריים. בית המשפט הדגיש את שיקול דעתו הרחב של השר, אך ציין כי החלטות צריכות לעלות בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי, תוך הבטחת שיקול ענייני, הוגן, מידתי וסביר. המערער, בן העדה הבדואית, ביקש רישיון ישיבה במזרח ירושלים למרות האשמות בביגמיה. בית המשפט הכיר בהסתייגות החברתית מפוליגמיה, הבאה לידי ביטוי במשפט הפלילי, המבקש להגן על מעמדם ורווחתם של נשים וילדים, הנמצאים לעתים קרובות בסיכון במבנים משפחתיים כאלה. עם זאת, בית המשפט הבחין בין רישיונות ישיבה המבוקשים על בסיס זיקה אישית לישראל, כמו של המערערת, לעומת רישיונות המבוססים על קשר אישי. נקבע כי קיומם של ריבוי נישואין הוא גורם פוסל חמור אך לא לבדו כאשר זיקתו הישירה של המבקש לירושלים ועמידתו בתנאי הסדר 87 חזקים. במקרה דנן, חרף החשדות כי המערער מקיים אורח חיים ביגמי, ניתן משקל משמעותי לקשריו ארוכי השנים במזרח ירושלים. אתגרים ראייתיים הובילו את בית המשפט למסקנה כי אין לדחות את בקשתו רק על סמך חשדות אלה. לפיכך, בית המשפט מצא את ההחלטה הקודמת בלתי סבירה והורה על מתן רישיון לישיבת ארעי למערער לפי הסדר 87, תוך הדגשת חשיבות זיקתו של המבקש לירושלים על פני טענות הביגמיה. לא ניתן צו להוצאות, והערעור התקבל פה אחד על ידי השופטים.