סע"ש 29587-02-19

תקציר

התובע, עובד זר, הועסק ברציפות בשתי חברות בבעלות הנתבעת 3, אשר סיפקו שירותי ניקיון ואחזקה. החברה הראשונה (הנתבעת 1) העסיקה את התובע במשך שנה באמצעות חברה שלישית (הנתבעת 4), והשנייה (הנתבעת 2) במשך שישה חודשים. התובע טען כי לא שולם לו כראוי, וזכויותיו כעובד נפגעו. בית המשפט פסק לטובת התובע ברוב הסעיפים. בית המשפט קבע כי צו הרחבה בענף הניקיון חל על העסקתו של התובע, ושכרו היה כאמור בתלושי השכר, ולא התעריף השעתי הגבוה יותר שתבע. הנתבעים חויבו לשלם פיצויים בגין אי יידוע התובע על תנאי העסקתו, שכן ההודעות שמסרו לא נמסרו לתובע. בית הדין הורה גם על תשלום שעות נוספות עבור תקופת ההעסקה השנייה, שכן הנתבעים לא סיפקו רישומי נוכחות כדי להפריך את טענות התובע. לתובעת נפסקו דמי חופשה והבראה, וכן דמי חגים, כאשר נמצא כי הנתבעים כשלו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להראות כי התובע אינו זכאי להם. בית המשפט אף הורה לנתבעים לשלם לתובע את דמי קרן ההשתלמות ולפצות אותו בגין ניכויים שבוצעו בגין פיקדון מסתננים, שלא הועברו ליעדם. השופטת הרימה חלקית את מסך התאגיד, וקבעה כי הנתבע 3, כבעל המניות היחיד, אחראי אישית להפקדת המסתננים שלא שולמה, בשל חוסר תום הלב שלו וניצול לרעה של צורת התאגיד. מדובר בהדחה חלקית, שכן השופט סבר כי חלק מהרשומות בתלושי השכר היו אמיתיות. הנתבע 4, שלא השתתף במשפט, נשא באחריות משותפת עם הנתבעים 1 ו-2 לחלק מהתשלומים, שכן התובע הועסק על ידם ברציפות ללא ידיעתו. התביעה נגד הנתבעת 5, בה הוצב התובע במהלך עבודתו, נדחתה מאחר שבית הדין לא מצא יחסי עובד-מעביד. הנתבע 5 גם לא היה אחראי כמזמין שירות על פי חוק הגברת אכיפת העבודה, שכן לא התקיימו התנאים המוקדמים לאחריות זו. הנתבעים חויבו לשלם את שכר טרחת התובע, ואילו התביעה נגד הנתבע 1 נדחתה עקב הליכי פירוק.