רע"א 1784/98

תקציר

המקרה דנן בהסכם שכירות עם עמידר, חברה ממשלתית לשיכון, ובפרשנות תנאי החכירה לגבי סיומו. השאלה המשפטית המרכזית היא האם עמידר יכול לפנות את השוכרים באמצעות מתן הודעה בלבד, כפי שמתיר סעיף 19 לחוק השכירות וההלוואות, או שמא השכירות נמשכת כל עוד השוכרים עומדים בתנאיו. בית המשפט מדגיש את ההבחנה בין אנשים פרטיים לבין רשויות שלטוניות, ומדגיש כי עמידר, כרשות ציבורית, כבולה הן למשפט הפרטי והן למשפט הציבורי, ובכך מגבילה את יכולתה לפעול באופן שרירותי. בית המשפט קבע כי עמידר לא עמד באמות המידה של המשפט הציבורי של הגינות, שיקול דעת סביר ושקיפות משום שלא הציג קריטריונים ברורים לסיום החכירה. בעקבות זאת, העתירה לדחיית דרישת הפינוי של עמידר התקבלה, והחברה חויבה לשלם הוצאות משפט. עם זאת, דעה חולקת טענה כי יש לסיים את חוזה השכירות לאחר מתן הודעה סבירה, והציעה לחזור לערכאה נמוכה יותר לבחינה נוספת של עמידתו של עמידר באמות מידה ציבוריות. דעת הרוב התקבלה, דחתה את הערעור והטילה הוצאות על עמידר.