תמ"ש 54670-09-20

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב תביעתה של אלמנה לקבל מחצית מכספי ביטוח החיים המסוכנים שקיבלה בעקבות מות בעלה, על בסיס הקשר הרכושי הזוגי ביניהם. התובעת, שנישאה למנוח בשנת 2008, טענה כי יש להכפיף את כספי ביטוח החיים לאיזון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, כפי שנצברו במהלך נישואיהם. לחילופין, היא טענה לשיתוף ספציפי, וטענה כי פוליסות הביטוח נרכשו ושולמו במהלך חייהם המשותפים. הנתבעים, לרבות בתו של המנוח וקרובי משפחה נוספים, טענו כי הזכות לקבלת כספי ביטוח חיים בסיכון שייכת למוטבים ולא למבוטח, ולכן אינה קשורה ליחסים הכספיים בין בני הזוג. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, בקובעו כי מאחר שהזכות לכספי הביטוח אינה שייכת למנוח, היא חורגת מתחום נכסי בני הזוג הזכאים לאיזון. הודגש כי פוליסות הביטוח המדוברות הן מסוג "סיכון בלבד", להבדיל אותן מפוליסות מבוססות חיסכון. לפיכך, הרציונל מאחורי הכללת חיסכון באיזון בין בני זוג לא חל כאן. יתר על כן, השופטת חלקה על טענת התובעת כי יש להחיל את כלל השיתוף הספציפי, והסבירה כי הזכות לכספי הביטוח אינה בבעלות מי מבני הזוג ולכן אינה יכולה להיחשב כנכס חיצוני משותף. הוראותיו הברורות של המנוח בצוואתו, המפרטות את חלוקת כספי הביטוח, תמכו אף הן בדעה זו. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי כספי ביטוח חיים אינם חלק מעיזבון המנוח, לפי סעיף 147 לחוק הירושה. התייחסותו של המנוח לכספים אלה בצוואתו לא שינתה עובדה זו, ויש לחלק את כספי הביטוח בין המוטבים הרשומים. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. פסק הדין הדגיש את הצורך להשמיט פרטים מזהים לפרסום.