עת"מ 38359-02-16

תקציר

העותר ערער על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון לאשר תכנית מתאר עירונית, המכונה תכנית רץ/2030, בטענה כי היא אינה עומדת בדרישות תמ"א 35, הקובעת את הצורך לבחון את הדרישה והאספקה של דיור בר השגה בעיר. תכנית האב מאפשרת הרחבה משמעותית של העיר מבחינת שטח הבנייה ומספר יחידות הדיור. בית המשפט מצא כי נפל פגם פרוצדורלי בהליך קבלת ההחלטות של הוועדה, שכן היא לא דנה או קבעה כראוי את הצורך בדיור בר השגה כנדרש בתמ"א 35. דרישת התכנית היא חובה ולא ניתן לדחוק אותה לשלב התכנון המפורט, שכן לוועדה המקומית יש ראייה צרה, בניגוד לוועדות המחוזיות בעלות ראייה תכנונית רחבה יותר. דחיית הנושא לשלב התכנון המפורט עלולה להוביל לטלאי טלאים של תוכניות ולהפר עקרונות תכנוניים של צדק חלוקתי. כמו כן, החלטת הוועדה חרגה מההנחיות הפנימיות של מינהל התכנון, הממליצות לקבוע דיור בר השגה בשלב תוכנית המתאר. בית המשפט הדגיש כי על הרשויות לספק הנמקה ראויה לחריגה מההנחיות הפנימיות, דבר שלא קרה במקרה זה. בית המשפט הורה לוועדה לשקול מחדש את עמדתה ביחס לדיור בר השגה ולהכריע בהתנגדות העותר בשלב ההתנגדויות של הליך אישור התוכנית. הוועדה לא נדרשה לקיים דיון חדש, אלא לשקול מחדש את החלטתה הקודמת על סמך כתב ההתנגדות הקיים. טענותיה הנוספות של העותרת ביחס לחלקת קרקע ספציפית נדחו מאחר שבית המשפט לא מצא כל ראיה לפגם או אפליה בהחלטת הוועדה בנוגע לייעוד החלקה לתעסוקה. העתירה התקבלה אפוא בעיקרה, והמשיבים חויבו לשלם לעותר שכר טרחת עורך דין.