פש"ר 59999-06-14

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נסובה סביב תביעת חוב שהגישה נושה, שהיא גרושתו של החייב, בנוגע לתשלומי מזונות. נקודת המחלוקת העיקרית היא הסתמכותו של הנאמן על מסמך אישור שהציג החייב, לפיו הנושה קיבל תשלומי מזונות מלאים עד מאי 2013. הנושה טענה כי מסמך זה, ששימש את הנאמן לדחיית תביעת החוב שלה לתקופה שבין אפריל לאוגוסט 2012, נחתם מתוך חמלה כלפי החייב ולא שיקף את התשלומים שבוצעו בפועל. עם זאת, השופט מצדד בהחלטת הנאמן וקובע כי הנושה לא הביא ראיות מספיקות כדי להפריך את תוכנו של מסמך האישור, שהוא הסכם בכתב בין הצדדים. השופטת מדגישה כי שינוי תנאי הסכם כתוב דורש ראיות משכנעות, שהנושה לא הצליח להציג. בנוסף, השופט מציין כי טענות הנושה כנגד תוכנו של המסמך עולות לכדי תביעות בעל פה כנגד מסמך כתוב, אשר על פי סעיף 80 לחוק סדר הדין האזרחי העות'מאני, חייב להיות נתמך במסמך כתוב אחר או בהודאה של הצד שכנגד. מאחר שהנושה לא הציג כל ראיה בכתב, טענותיה אינן מספיקות. יתר על כן, השופט מצביע על מספר סתירות ופרטים חסרים בגרסת הנושה לאירועים, התומכים באמונתו של הנאמן בכנות מסמך האישור. השופט מתייחס גם לבדיקת הפוליגרף שיזם הנושה, ומדגיש כי התוצאות אינן ראיות קבילות ללא הסכמה מפורשת של שני הצדדים, שלא ניתנה במקרה זה. בסופו של דבר, השופט דוחה את ערעור הנושה, ומאשר את החלטת הנאמן בתביעת החוב הנוגעת לתקופת התשלום מאפריל 2012 עד מאי 2013, תוך התאמות קלות לגבי רכיבים אחרים בתביעת החוב. ההחלטה בבקשה לביטול המענק תידון בפסק דין נפרד.