עת"מ 54849-01-11

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירות רבות שהוגשו לאחרונה לבתי המשפט בישראל על ידי אזרחים זרים המבקשים מקלט בישראל. הסוגיה המרכזית העומדת על הפרק היא האם אנשים אלה זכאים להיחשב פליטים על-פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, ולפיכך מגיע להם מקלט זמני בישראל עד שיוכלו לשוב למולדתם או להשתקע במדינה שלישית בבטחה. בית המשפט מכיר בהיבט המשפטי של העתירות, הכרוך בפרשנות וביישום הוראות האמנה, ובמיוחד בעקרון "אי-ההחזרה", האוסר על שליחת פליטים חזרה לשטחים שבהם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם. השופט מדגיש כי גם אם אדם אינו עונה על ההגדרה הטכנית של "פליט", עדיין אין לגרשו אם חייו או חירותו יהיו בסכנה במדינת היעד. עיקרון זה, מציין בית המשפט, גובר על סמכות שלטונית, לרבות סמכויות גירוש. עם זאת, ההיבט העובדתי משתנה ממקרה למקרה וכולל בחינת נסיבותיו הספציפיות של כל עותר. השופט מדגיש את הצורך לבחון היטב כל מקרה ומקרה כדי לוודא כי הבקשות אינן רק ניסיונות להארכת שהייה בישראל מסיבות כלכליות או אחרות שאינן קשורות. מאות העתירות הזהות, המבוססות לעתים קרובות על טענות כלליות ומעורפלות בדבר סכנת חיים, חסרות ראיות וראויות, ואל לו לבית המשפט להקל על ניסיונות אלה להישאר בארץ. השופט משרטט את הקריטריונים למתן צווי ביניים למבקשי המקלט. ראשית, יש לדחות על הסף עתירות חסרות בסיס לכאורה, כגון כאלה המבקשות להרוויח זמן רב יותר בארץ מעבר לשהייה המותרת או כאלה של מסתננים או שוהים בלתי חוקיים. שנית, במקרים המצביעים לכאורה על סכנה ממשית לחייו של העותר, יש ליתן צווי ביניים ולהעמידם לדיון נוסף. שלישית, במקרים גבוליים, על בית המשפט לשקול היטב את הראיות הקיימות, לרבות מסמכים מנהליים, התנהגותו של העותר ונסיבות כניסתו לישראל, כדי להחליט אם ליתן צו ביניים. במקרה הספציפי הנדון, העותר, אזרח ניגריה, נכנס לישראל באשרת ביקור ולאחר מכן הגיש בקשה למקלט מדיני. השופט מחליט לדחות את העתירה על הסף, שכן היא חסרת שחר. טענת העותר בדבר סכנת חיים בניגריה עומדת בסתירה לבקשתו לשהות בישראל לתקופה קצובה. השופט אינו מוצא בסיס ראייתי לטענות העותר וסבור כי מדובר בניסיון להאריך את שהותו מטעמים כלכליים. זאת ועוד, גרסתו של העותר בדבר כניסתו לישראל, הכרוכה בסכסוך משפחתי וברצח, לוקה בחוסר אמינות ואינה מספיקה כדי להצדיק את הסעד המבוקש. פסק הדין מדגיש כי למרות שהעתירה נדחית, השופט לא יגבה מעורכי הדין של העותר הוצאות אישיות, אלא מצפה מהם לבחור בקפידה את המקרים המתאימים לעתירה, ובכך לצמצם את מספר בקשות הסרק הזו. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים, ופסק הדין של השופט עומד בעינו.