ע"א 409/78

תקציר

במקרה דנן, הסכם חוזי מיום 31.8.1977 בין המשיבים (מוכרים) לבין המערערים (הקונים) למכירת דירה, נבחן לאור מחלוקת בדבר אי תשלום וביטול חוזה לאחר מכן. המשיבים הצהירו על בעלות בלעדית בנכס, שהיה נקי ממשכנתא, אם כי מאוחר יותר התברר שיש לו משכנתא שלא פורסמה. המערערים, שהיו זכאים להלוואת משכנתא מועדפת, לא יכלו לעמוד בתשלום של 110,000 ל"י שמועד פירעונם ביום 1.10.1977 ללא כספי הלוואה, שכן הבנק דרש משכנתא על הנכס שלא ניתן היה לרשום ללא העברת בעלות. למרות שהאריכו את תנאי התשלום עד ליום 9.11.1977 והציעו ניירות ערך חלופיים, סירבו המשיבים ובסופו של דבר ביטלו את החוזה. בית המשפט אישר תחילה את ביטול החוזה, בנימוק של הפרה משמעותית עקב איחור בתשלום, המאפשר למשיבים לסיים לפי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). המערערים טענו כי קיימת הסתמכות על תנאי ההלוואה וציינו מצג שווא של המוכרים בדבר מעמד הבעלות. פסק דינו של בית המשפט היה לדחות את ערעור המערערים מחוסר עילה מהותית לביטול הביטול, חרף ההכרה בקיומה של המשכנתא שהושמטה – ובכך להותיר את המיקוד צר על הפרה ולא על משא ומתן מלא על חוזה או הגינות הקשרית. ההחלטה לדחות את הערעור מדגישה את פרשנותו של בית המשפט לבהירות חוזית ביחס לציפיות טרום חתימה או תנאים מכללא, יחד עם פרספקטיבה בחוות דעת מוסכמות לדבוק בקפדנות בתנאים כתובים ובסעדים פרוצדורליים עם חלוף המועדים הקבועים בחוזה. למרות היחס האוהד לנסיבות המערערים, פסק הדין שמר על הקפדה על התנאים וההליך שנקבעו בחוזה המקורי תוך שהוא דוחה את ערעורה הנגדי של המשיבה להפחתת עלויות.