תמ"ש 2487/92

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעת מזונות שהגישו אם ושני ילדיה הקטינים. התובעים תבעו מזונות מאביהם וסבם של הילדים. התביעה הוגשה לאחר שבני הזוג התגרשו. הסכם הגירושין נערך ואושר על ידי בית הדין הרבני באשדוד. התובעים טענו כי האב מובטל ודמי האבטלה שלו אינם מספיקים לכיסוי צרכיהם. לכן, הם פנו לסב לקבלת תמיכה כספית נוספת. עם זאת, הסב הכחיש כל התחייבות למתן מזונות ולחילופין טען כי לסבים וסבתות של הילדים מצד אמם יש חובה דומה. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה לאיזה בית משפט, לבית המשפט המחוזי או לבית הדין הרבני, יש סמכות לדון בתיק, במיוחד בסוגיות של משמורת ילדים, חלוקת רכוש ומזונות האישה. פסק הדין סיכם את הדינים הרלוונטיים ואת פסקי הדין הקודמים בנוגע לסמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בתיקי נישואין וגירושין ומזונות ילדים. בית המשפט מצא כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושאי מזונות לתקופה שעד להשגת הסכם הגירושין, מזונות ילדים וחלוקת רכוש. השופט פסק גם בעניין כושר ההשתכרות של האב וצרכי התובעים, וקבע את סכום המזונות החודשי שעל האב לשלם לתובעים. השופט דחה את התביעה נגד הסב, וציין כי הכנסותיו של האב מספיקות לכיסוי צרכיהם ההכרחיים של הילדים. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.