בד"מ 8/15

תקציר

למרות ריבוי ההאשמות כלפי הנמען, המתלונן, עו"ד חנן רובינשטיין, הגביל את המחלוקת באופן הוגן להתנהגות בלתי הולמת של הנמען. שאר המחלוקות התבררו בבית המשפט. הנמען, עו"ד משה מימרן, טען כי מכתב הדרישה של המתלונן מיותר וכי הוא כבר סיפק למרשו את כל המסמכים הדרושים. עוד ציין כי היה מאושפז במשך כשנה, במהלכה ניתן נגדו פסק דין שלא בפניו. דעת הרוב של עו"ד חנה נויברגר ועו"ד אברהם וולף הרשיעה את מימרן בעבירות הבאות: א. עבירת התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. ב. עבירה של התנהגות שאינה ידידותית כלפי איש מקצוע לפי סעיף 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. עו"ד אמיר אברהמי לא הסכים וזיכה את מימרן, בנימוק של דרישתה המרגיזה והשערורייתית של המתלוננת, שהלקוחות כבר היו מודעים לה, ומחלתה של המתלוננת. ב"כ, המתלונן, הדגיש את חומרת מעשיו של המקבל, לרבות שש הרשעות קודמות בגינן נידון להשעיה בפועל. הוא ביקש שישה חודשי השעיה בפועל, מאסר על תנאי, הוצאות לשכה בסך 4,000 שקל וקנס של 5,000 שקל. מימרן, בעל ותק של 37 שנים, הביע פליאה על העונש הכבד שהתבקש והזכיר את ההליכים האזרחיים שליוו את התלונה. עוד חשף כי הוא סובל ממחלה ממארת חשוכת מרפא. לאחר ששקל את הסוגיה, החליט בית המשפט לנזוף במימרן, להטיל הוצאות לשכה בסך 4,000 שקל וקנס של 2,000 שקל. השופטים ציינו את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, לרבות מצבו הרפואי של מימרן והעובדה שהתלונה המקורית הוגבלה לאי מענה. למרות שהעבירה פוגעת בתדמית ההליך המשמעתי, עונש מאסר על תנאי, יחד עם הוצאות לשכה וקנס, נתפסו כעונש מספק.