סע"ש 41829-08-19

תקציר

התובעת, עובדת לשעבר, תבעה את מעסיקיה על פיצויים שונים שלטענתה לא קיבלה. תחילה עתרה לבית המשפט בדרישה ל-15 אלף שקל בגין אי מתן חוזה העסקה מסודר, המתווה את תנאי העסקתה. השופט פסק לטובת התובעת ופסק לה פיצוי עונשי בסך 7,500 ₪ בגין אי מתן חוזה על ידי הנתבעים, למרות שהודה כי הנתבעים תיקנו חלקית את מחדלם בכך שסיפקו לה הסכם עבודה לקראת סיום העסקתה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה בנוגע לתשלום שכר עבור שעות העבודה של התובעת. התובעת טענה כי עבדה עד 49 שעות שבועיות וקיבלה שכר זעום המבוסס על הרבה פחות שעות עבודה. הנתבעים טענו כי התובעת הועסקה רק כחצי שעה בכל יום, והתשלום שקיבלה היה הוגן. לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע השופט למסקנה כי האמת נמצאת איפשהו באמצע. התובע אמנם הועסק למעלה מחצי השעה הנתבעת הנתבעת, אך פחות משמונה השעות היממה הנתבעות על ידה. השופט העריך כי התובע עבד בממוצע שעה וחצי ביום. עוד קבעה השופטת כי התובעת זכאית לתשלום רק עבור שעות עבודתה בפועל, ולא עבור השעות בהן הייתה בכוננות. זמינותה של התובעת לעבודה בשעות היום לא היוותה שעות עבודה, וההסדר החוזי בין הצדדים בדבר תשלום עבור זמן כוננות היה סביר. למרות זאת, השופט הורה לנתבעים לשלם לתובע את ההפרשות החסרות לפנסיה, שהסתכמו ב-165 ₪. התובעת תבעה גם דמי הבראה, פיצויי פיטורים ותשלומים שונים נוספים שנגזרו מתביעתה לאי תשלום שכר, טענה אותה דחתה השופטת, שכן טענת היסוד אינה תקפה. השופטת דחתה גם את תביעת התובעת לפיצויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת על התפטרותה, וקבעה כי מאחר שהתובעת התפטרה במהלך חופשת הלידה, היה עליה לתת הודעה מוקדמת של חודשיים, וכך עשתה. בסופו של דבר, קיבלה השופטת חלקית את התביעה והורתה לנתבעים לשלם לתובע 8,764 ש"ח, הכוללים 7,500 שקל פיצוי עונשי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, 1,099 שקל כהחזר בגין הניכוי שבוצע בגין הודעה מוקדמת ו-165 שקל בגין הפרשות לפנסיה שלא שולמו. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאות המשפט שלהם, וניתן לערער על פסק הדין בערכאה גבוהה יותר בתוך 30 יום.