ח"נ 8393-12-21

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לזכותו של נכה לחנות במקומות האסורים לאחרים, כמפורט בסעיף 2 לחוק חניה לנכה. הנאשם, בעל תג נכה, הואשם בכך שעשה שימוש פסול בתו זה בכך שחנה באזור אסור, גרם להפרעה ממשית לתנועה והיווה סיכון לעוברים ושבים. השופטת פתחה בהתוויית התכלית והרציונל העומדים מאחורי חוק חניה לנכים, תוך הכרה בכך שיש לאזן אותו עם הזכויות והאינטרסים של בעלי כושר גופני. מאחר שרכבו של הנאשם חנה בכביש רחב בעל מספר נתיבים, קבע השופט כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי החניה גרמה להפרעה ממשית לתנועה או היוותה סיכון לעוברי אורח. הסיבה לכך היא שהמיקום איפשר לעקוף את הרכב החונה מבלי להפריע לתנועה המתקרבת, והרכב חנה במרחק ניכר הן מצומת והן מתחנת אוטובוס. יתר על כן, השופטת הדגישה כי נטל ההוכחה מוטל על התביעה, והם לא הביאו ראיות מצולמות משכנעות לתמיכה בטענתם. השופט התייחס גם לפסקי דין קודמים בנושא חניית נכים, אשר סייגו את ההנחה כי כל חניה המחייבת שינוי נתיב מהווה הפרעה תעבורתית מהותית. במקום זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות. לבסוף ציינה השופטת כי היה על הפקחים להפעיל שיקול דעת במקרה זה, בהתחשב בזמן החניה, במשכה ובהיעדר עומסי תנועה משמעותיים. לסיכום, הנאשם זוכה מהאישומים, כאשר השופט ציין כי החלטה זו התקבלה לאחר ששקל היטב את מכלול הנסיבות ויישם את העקרונות המשפטיים הרלוונטיים.