בש"פ 608/10

תקציר

הכרעת הדין הנדונה נוגעת לפרשנותו של חוק סדר הדין הפלילי הישראלי בנוגע להליכי מעצר לפני הגשת כתב אישום. המערער, שנעצר בחשד להחזקת נשק שלא כדין, ערער על ההחלטה להאריך את מעצרו, בטענה כי בית משפט השלום לא ציית לחוק בדיון. לגופו של עניין, טען המערער כי בית המשפט לא הקפיד על סעיף 15(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), הקובע כי אם שוטר מעוניין למסור לבית המשפט מידע מסוים מבלי לגלותו לחשוד, עליו לעשות כן בכתב. בא כוח המערער טען כי על בית המשפט לפרש סעיף זה כמחייב שוטרים להשיב בכתב בכל פעם שהם מפנים לתיק החקירה. עם זאת, השופט לא השתכנע ואישר את החלטת בית המשפט הקודם. השופט הסביר כי יש לפרש את סעיף 15(ה) כפשוטו ולהחיל אותו באופן מושכל, תוך התמקדות בחובתו של השוטר לתת תשובות אמיתיות, גם אם לא לחשוד. חומר החקירה חסוי לפני הגשת כתב האישום, ועל בית המשפט לאזן בין זכותו של החשוד להתגונן, הצורך של המשטרה בחיסיון במהלך החקירה ושיקולי יעילות. החובה למסור תשובות בכתב לפי סעיף 15(ה) קמה רק כאשר נושא המשרה מבקש שהתשובה תימסר לבית המשפט בלבד. כך, הבהירה השופטת כי די בתשובות בעל פה כאשר קצין מפנה לחומר החקירה בכללותו, והתכתבות בכתב נדרשת רק לפרטים ספציפיים שהקצין מבקש לחלוק באופן בלעדי עם בית המשפט. יתר על כן, השופט ציין כי הזכות לחקור שוטרים במהלך דיוני מעצר צריכה להיות מוגבלת באופן אידיאלי לבית משפט השלום, שכן על בתי המשפט לערעורים להתמקד בבחינת החלטת בית המשפט הקודם ולא לקיים שידור חוזר של הדיון הראשון. במקרה זה, השופט מצא כי תשובותיו בעל פה של קצין המשטרה במהלך הדיון בבית משפט השלום היו מספיקות, וניתן היה להתייחס כראוי לשאלות שהועלו ללא התכתבות בכתב. לפיכך, הערעור נדחה.