ע"א 54915-05-12

תקציר

השופט, משה יועד הכהן, בחן ביסודיות את פסק הדין ואת מכלול הראיות ואינו מוצא סיבה לערער על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא באשר למועדים ולאירועים שהובילו לגניבת מפלס. השופט מסכים עם ממצאיו של בית משפט קמא לפיהם היה למערערים די והותר זמן להשיב את המפלס לאחר שחרורו וכי ניתן היה למנוע את הגניבה אילו עשו כן. עוד מסכימה השופטת כי המערערים אכן ביקשו הסעה עבור המפלס והודיעו לגורמים הרלוונטיים, לרבות המדינה, על כוונתם להשתמש בו באתר עבודה אחר. השופט מסביר כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הפרוצדורלית, ומקרה זה אינו מציג את הנסיבות הקיצוניות המצדיקות התערבות כזו. ממצאיו של בית משפט קמא מבוססים על ניתוח מפורט ועדויות עדים מהימנות. עם זאת, השופט חולק על עמדתו המשפטית של בית משפט קמא לפיה שחרור המפלס על ידי המדינה לפני הגניבה שולל כל אחריות לפי חוק שומרי החוקה. השופטת מקבלת את העובדה שהמדינה הפכה ל"אפוטרופוסית בעל כורחה" של המפלס, שכן היא הוחזקה כדין בשטח שבשליטת המדינה. השופט בוחן את מושג החזקה לפי חוק שומרי הסף ומגיע למסקנה כי די בשליטת המדינה במפלס, גם אם בניגוד לרצונה, כדי לבסס יחסי שמירה. השופט דן ביסוד הנפשי הנדרש ליחסי שמירה ומגיע למסקנה כי אמנם הסכמה אינה תנאי סף, אך אחריותו של אפוטרופוס כפוי היא מינימלית. חובתה של המדינה היא למנוע את נטישת הנכס ולנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. השופט מקבל את הטענה כי מרגע שקמה חזקה ראשונית, חל מבחן ידע רחב על המשך החזקה. במקרה זה, למדינה היה יסוד סביר להניח שהמפלס פונה ולכן לא ידעה על המשך החזקתו. בסופו של דבר, דוחה השופט את טענת המערערים כי המדינה חייבת מכוח חוק האפוטרופוסים לפצות אותם בגין הגזל. יתר הטענות המשפטיות שהעלו המערערים בדבר תחולתה של חיקוק אחר נדחות אף הן. הערעור נדחה, והמערערים נדרשים לכסות את הוצאות המדינה, יחד עם הוצאות שעבאן, צד נוסף המעורב בתיק.