ת"א 2269-03-20

תקציר

בית המשפט החליט כי יש לדחות את תביעת התובע כנגד הנתבעים. החלטה זו מבוססת על עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים, הקובע כי למי שיש לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים אין עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין. מאחר והתובע כבר תבע וקיבל פיצויים לפי חוק הפיצויים בהליך קודם, לא ניתן לטעון טענה סותרת בהליך זה. בהערה המקדמית נכתב כי תביעתו הנוכחית של התובע מבוססת על הטענה כי לא ידע שהביטוח אינו תקף, וזאת בניגוד לטענה שהועלתה בהליך הקודם. השופט מדגיש את דוקטרינת ההשתק השיפוטי, המונעת הצגת טענות סותרות בהליכים עוקבים, ומדגיש כי היא חלה הן על טיעונים עובדתיים והן על טיעונים משפטיים. השופטת דנה בהרחבה בדוקטרינה ומדגישה כי הצלחתו של התובע בהליך הקודם, שהביא להסדר כספי משמעותי, גוררת את החלת ההשתק השיפוטי, ללא קשר למידת ההצלחה. השופטת מתייחסת גם לטענת התובע בדבר פיצוי חסד וקובעת כי לא ניתן לראות בסכום המשמעותי שקיבל התובע כסכום זניח. כמו כן, השופטת דוחה את טענות התובעת בדבר תשלומים המתקבלים במסגרת פוליסות תאונות אישיות וסיעוד, וקובעת כי העירייה, בהיותה הנתבעת, לא הייתה צד לתביעות אלה, ולא ניתן לייחס את פעולות המבטחת בעניין זה לעירייה המבוטחת. לבסוף, השופט קובע כי תביעתו הנוכחית של התובע, הנשענת על כך שידע או היה עליו לדעת על היעדר ביטוח תקף, סותרת את טענתו הקודמת ואינה קבילה. אשר על כן, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת, והתביעה נדחית ללא צו להוצאות, בהתחשב בנסיבות התובע.