ע"א 6283/97

תקציר

פסק הדין ניתן ביחס לעתירה שהגישה משפחתו של ויקטור אלכסנדרוב שנתיים לאחר היעלמותו בלב ים, בבקשה מבית המשפט להכריז עליו כמת בהתאם לחוק הכרזות פטירה, תשל"ח-1978, דווקא תחת ההגדרה "נספה". החוק מגדיר "נספה" כמי שעקבותיו נעלמו במשך שנתיים, ויש יסוד להאמין שמת עקב אירועי מלחמה, אירועי טבע או תאונות. בית המשפט דחה את העתירה הראשונית, מה שגרם למשפחה להגיש ערעור. השופט אור, בחוות דעת חולקת, טען כי המערערים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להוכיח כי מותו של אלכסנדרוב נגרם כתוצאה מתאונה כהגדרתה בחוק. נטל ההוכחה הוטל על המערערים, והנסיבות המסתוריות סביב היעלמותו של אלכסנדרוב לא הצדיקו את הכרזתו כמת, במיוחד בהתחשב בהשלכות המשמעותיות של הכרזה כזו. לא היה זה מעשי, לדעת אור, להגדיר "תאונה" באופן רחב, שכן הדבר ישלול את הקטגוריה של "נעדר" בחוק וישבש את האיזון הפנימי של חוק הכרזות המוות. יתר על כן, הראיות לא תמכו באף אחד מהתרחישים המפורטים בהגדרת "נספה", לרבות תאונה, וגם האפשרות להתאבדות אינה סבירה. השופטת טירקל והשופטת שטרסברג-כהן, לעומת זאת, נקטו גישה מקלה יותר. הם סברו כי יש לפרש את החוקים הסוציאליים באופן שמיטיב עם הנהנים, במקרה זה, עם משפחתו של הנעדר. יש לפרש את המילים "יש יסוד להניח" כ"יש יסוד לספקולציות", הדורש תשתית עובדתית מינימלית בלבד. יש לתת למונח "תאונה" משמעות רחבה יותר שתכלול כל מקרה של מוות לא טבעי. בהתחשב במקום הימצאו הידוע האחרון של אלכסנדרוב ובנסיבות היעלמותו, היה יסוד לשער כי הוא פגש מוות לא טבעי, אשר יכול להיות מסווג כ"תאונה" על פי החוק. אזכורי האופי והנסיבות המתוארות בדו"ח הוועדה לא העלו את הסבירות שאלכסנדרוב נמלט או התאבד. לפיכך, הסיבה הסבירה ביותר להיעלמותו הייתה תאונה, ויש לקבל את הערעור.