ע"א 202/85

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור לקיים את צוואת המנוח מיום 8/8/1979 על כל הוראותיה. המערער, בן זוגו לחיים של המנוח, היה הנהנה העיקרי על פי הצוואה. המשיבים, קרובי משפחתו של המנוח, התנגדו לקיום הצוואה בטענה כי נפלו פגמים בצורת הצוואה, כי היא לא נעשתה מרצון וכי היא בוטלה בעל פה. למרות שבית המשפט לא מצא טעם בטענות המשיבים, הוא קיבל את התנגדותם בדבר ביטול הוראה ספציפית בצוואה, החלטה עליה ערער המערער. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הלשון בה השתמש המנוח במכתב אישי למערער מהווה ביטול של ההוראה האמורה. בית המשפט קבע כי המילים בהן השתמש המנוח לא היו מפורשות וחד משמעיות דיין כדי לבטל את צוואתו, במיוחד בהתחשב בכך שהן נכתבו במכתב אישי ולא בצורה הפורמלית הנדרשת. זאת ועוד, נסיבות המכתב ומערכת היחסים בין המנוח למערער הצביעו על כך שהמנוח לא התכוון לבטל את צוואתו. גם טענתם החלופית של המשיבים, שהועלתה לראשונה במהלך הדיון בערעור, לפיה על בית המשפט להורות למערערת שלא לממש את זכותה על פי הצוואה המבוססת על עקרון תום הלב, נדחתה. עקרון תום הלב הוא נורמה משפטית ולא ניתן להשתמש בו כדי לשלול את זכויותיו התקפות של המערער על פי הצוואה.