פ"ה 61337-01-13

תקציר

התיק סובב סביב המוסד לביטוח לאומי וזכויותיהם הפנסיוניות של עובדיו. העובדים, שעבדו במכון במשך שנים, טענו כי יש להכיר בהם כעובדים קבועים ולכן זכאים לפנסיה תקציבית. הם טענו כי משרותיהם מעולם לא היו זמניות או "קבועות" וכי החוזים המיוחדים לפיהם הועסקו נעדרו תום לב, והם הופלו לרעה בהשוואה לעובדים אחרים. עם זאת, השופט פסק נגד התובעים בעניין זה. פסק הדין התייחס גם להסכם המעבר שנחתם בין המעסיקים בשירות הציבורי לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה בשנת 1999. ההסכם נועד לשמר את המצב הקיים, ולהבטיח כי המבוטחים בפנסיה תקציבית ימשיכו להיות כאלה, ואילו אלה שלא, יישארו בתוכנית פנסיה צוברת. "המועד הקובע" המוזכר בהסכם היה 1 באפריל 2002. העובדים טענו כי הם נופלים לקטגוריה של "עובדים קבועים" כהגדרתם בהסכם המעבר ולכן זכאים לפנסיה תקציבית. עם זאת, השופט קבע כי התובעים אינם עונים להגדרת "עובד קבוע" על פי ההסכם. התובעים לא קיבלו כתב מינוי ולא שובצו לתפקיד רגיל לפני המועד הקובע. השופטת הדגישה כי הסכם המעבר נועד לשקף את המצב הקיים וכי נקבע גבול חד, שלא ניתן להרחיבו כך שיכלול גם את התובעים. זאת ועוד, התובעים כבר היו מבוטחים בקרן פנסיה צוברת וחריגה מהוראות ההסכם לא הייתה מוצדקת. בסופו של דבר דחתה השופטת את טענת העובדים וקבעה כי הם אינם זכאים למעמד של עובדים קבועים או לפנסיה תקציבית. עוד ציינה השופטת כי ייתכן שתביעתם של העובדים נדחתה על פי חוק, שכן סביר להניח שהם התעכבו בהגשת התביעה. עם זאת, השופט בחר שלא לחייב את העובדים בהוצאות כלשהן, וניתנה להם הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי בתוך 30 יום.