ו"ע 37859-04-15

תקציר

פסק דין זה דן בשאלה האם הארכת חוזה שכירות מהווה "זכות במקרקעין" לפי חוק מיסוי מקרקעין. החוק מגדיר זאת כזכות הקשורה למקרקעין, שהיא זכות משפטית מחייבת וניתנת לאכיפה. על פי חוק החוזים, חוזה נוצר על ידי הצעה וקיבול. במקרה דנן, נדונה השאלה האם הודעת עיריית תל אביב בספר החוכרים, המתווה את האפשרות להאריך את תקופת החכירה, מהווה הצעה מחייבת ובלתי חוזרת, ובכך יוצרת חוזה המקנה זכות בחירה להאריך את החכירה. השופט קירש טוען כי הודעת העירייה אינה הסכם מחייב משום שלא הייתה "קיבול" כהגדרתו בחוק החוזים. יתר על כן, המדריך קובע כי הוא אינו מחייב וכי הצדדים יהיו מחויבים רק בחוזה שיפוץ. גם אם הייתה זו הצעה ממשלתית בלתי חוזרת, היא לא הייתה מהווה "הסכם" ללא "קבלה". לפיכך, אין לשלב את תקופת החכירה הראשונית בת 12 השנים עם תקופת ההארכה הפוטנציאלית המתוארת בחוברת. התמורה המשולמת משקפת גם ציפייה להארכת חכירה, אך ציפייה זו אינה זכות מחייבת מבחינה משפטית במקרקעין. רו"ח מונד מסכים עם מסקנתו של השופט קירש אך מדגיש כי למוכר, אור דור, ולמערערת לא הייתה זכות להאריך את חוזה השכירות לפי שיקול דעתם הבלעדי, ואף לא הייתה להם הצעה בלתי חוזרת או הסכם מחייב עם העירייה. לפיכך, העסקה אינה עולה כדי "מכירת זכות במקרקעין". הוועדה מחליטה פה אחד לקבל את הערר, וקובעת כי הסכם המכר אינו מהווה רכישת "זכות במקרקעין". המשיב חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.