ע"א 8511/18

תקציר

במקרה דנן, השאלה הייתה האם סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה חל כאשר חברה ישראלית מוכרת מניות של חברה זרה. המשיב טען כי השמטת סעיף 126(ג) מסעיף 94ב היא טעות חקיקתית המחייבת תיקון שיפוטי. עם זאת, בית המשפט מצא, בהתבסס על פרשנות לשונית, כי השמטה זו משקפת הסדר שלילי ולא חסר. בית המשפט התייחס לעקרונות שנקבעו בפרשת דמארי, המתווים מתי יש לפרש שתיקה חקיקתית כמכוונת. סעיף 94ב יוצר הסדר מס מקיף על רווחים מסוימים ואינו קובע מקרים בהם מדובר בחברות זרות שאינן חייבות במס חברות ישראלי. הניתוח העלה כי מס חוץ מוחרג מ"רווחים חייבים" בלשון הסעיף, דבר המחזק את כוונת המחוקק להתמקד ברווחים שהופקו בארץ ובמס בישראל. פרשנות זו נתמכה בהתייחסותו המפורשת של הסעיף לסעיף 126(ב), שעניינו מס מקומי, ובהחרגתו של סעיף 126(ג), לגבי חברות זרות. בית המשפט שקל גם, אך בסופו של דבר לא הסכים, עם גישתו של בית המשפט המחוזי שטשטשה את ההבחנות בין מבנים תאגידיים שונים בכל הנוגע למיסוי הישראלי. בנוסף, חוזר מס הכנסה שהוזכר היה חסר חשיבות, שכן הוא כלל הנחיות סותרות. לפיכך, התקבלה העתירה להשארת פרשנותו המקורית של סעיף 94ב, תוך הדגשה כי הטבת המס של סעיף 94ב מיועדת אך ורק לחברות ישראליות תחת משטר המס הישראלי, למעט מניות זרות, וכל רצונות מנוגדים של המשיב אינם עולים בקנה אחד עם הדין הקיים.