ת"א 69542-01-20

תקציר

התובעת, ששכרה מהנתבעים נכס להפעלת עסק להשכרת חדרי אירוח, טענה כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, הפרו את חובת הגילוי שלהם והטעו אותה בכך שלא יידעו אותה כי בנכס אין היתר להפעלת יחידות אירוח וכי קיימות חריגות בנייה. הנתבעים הודו כי היו מודעים לחריגות בנייה מסוימות, אך טענו כי לא ידעו על סוגיות כלשהן הנוגעות לייעוד הנכס או לשימושים המותרים, וכי התובעת יכלה לגשת למידע זה בעצמה. השאלה העיקרית הייתה האם הנתבעים ידעו או היו צריכים לדעת על ענייני הנכס ולכן חלה עליהם חובת גילוים. השופטת קבעה כי לנתבעים לא הייתה גישה מועדפת למידע הרלוונטי, ולכן לא הייתה חובת גילוי, שכן התובעת יכלה לגשת למידע בעצמה מרישומי המועצה והוועדה. בנוסף, קבעה השופטת כי הנתבעים לא הציגו מצג שווא בדבר שימושיות הנכס לייעודו של התובע וכי חריגות בנייה כלשהן לא היו מהותיות לקבלת ההחלטות של התובעת. השופטת קבעה כי הנתבעים לא הפרו את חובת הגילוי ולא פעלו בחוסר תום לב, ולכן לתובע לא הייתה זכות לבטל את החוזה או לתבוע פיצויים. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, ולא הוצא צו הוצאות כנגד התובעת, נוכח התנהלות הנתבעים בכך שלא יידעו את התובעת על חריגות הבנייה. החלטה זו התקבלה על יסוד היעדר ראיות לחוסר תום הלב של הנתבעים ורשלנות התובע בביצוע בדיקת נאותות.