צ"מ 13882-05-24

תקציר

בפסק הדין שדן בערר לפי חוק הכניסה לישראל, אישר בית המשפט את ההחלטה להטיל צו הגבלה מנהלי על עסק להעסקה ולינה של שוהים בלתי חוקיים. בית המשפט הבהיר כי המסגרת הנורמטיבית לדיון אינה קשורה לחוק רישוי עסקים, אלא אך ורק לחוק הכניסה לישראל, שתוקן בשנת 2016 כדי להסמיך שוטר מוסמך להגביל חצרים המשמשים לעבירות הקשורות לשוהים בלתי חוקיים. שלושה תנאים מצטברים נדרשו לצו מינהלי: חשד סביר לעבירה, דרישה הסתברותית המראה סבירות להמשך עבירות ללא צו ומידתיות ההגבלה. בית המשפט מצא תשתית ראייתית מבוססת, מעבר לחשד גרידא, כי המערער העסיק שני שוהים בלתי חוקיים ללא רישיון ישיבה כדין, ולמרות אמירות סותרות והגנות בלתי עקביות מצד המערער, היה סיכון ברור כי עבירות דומות יימשכו אם העסק לא ייסגר. זאת ועוד, למערער עבר של עבירות דומות, המחזקות את החשש להמשך פעילות בלתי חוקית. בית המשפט הדגיש את הסיכונים המוגברים לשלום הציבור בעת מלחמה ואת החשיבות של מניעת העסקה בלתי חוקית בתנאים הביטחוניים הנוכחיים. ההחלטה לאכוף את הסגר נועדה להגן על האינטרס הציבורי על פני אינטרסים עסקיים אישיים, מה גם שהתעלמו מאזהרות קודמות למערערת. בית המשפט הגיע למסקנה כי כל תביעות הנזק הכלכלי של המערערת אינן נתמכות די הצורך וציין כי זכויותיה הפרוצדורליות של המערערת כובדו במתכונת של "דיון בדיעבד" כפי שנקבע בחוק. בסופו של דבר נדחה הערר, ואישר את צו הסגירה ל-30 יום כנדרש וראוי בנסיבות העניין.