ת"א 219399/02

תקציר

פסק הדין הוא לטובת התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ, בתביעתו הכספית נגד לקוחותיו, שפירא מיכאל ושולמית שפירא, בגין יתרות החוב שלהם בחודש נובמבר 2002. הבנק תבע את הנתבעים על אי פירעון חובם למרות דרישות חוזרות ונשנות. הנתבעים טענו כי הבנק הפר את זכויותיהם, ניצל את תמימותם וביצע שירות על תנאי, אך השופט מצא את טיעוניהם לא משכנעים ולא נתמכים בראיות. השופטת קיבלה את עמדת הבנק כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לתביעת השירות המותנה, וכי לא הוכיחו קשר סיבתי בין השירותים שקיבלו לבין אלה שלכאורה נאלצו לרכוש. יתר על כן, השופט מצא כי שתיקתם של הנתבעים לאורך השנים וחוסר מחאתם על פעולות הבנק היוו השתק וערערו את טענותיהם לכפייה ועושק. עם זאת, השופט מצא צדק בטענת הנתבעים בדבר עמלות העברה מיותרות שגבה הבנק. השופט הורה לבנק להכין דף חשבון חדש, לזכות את הנתבעים בעמלות אלה ולחשב מחדש את הריבית בהתאם. הסכום המתוקן בו חייבים הנתבעים, לאחר התאמה זו, נקבע על 40,824 ₪. כמו כן פסק השופט לבנק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שיקוזזו כנגד צו קודם. הנתבעים חויבו לשלם את הסכום המתוקן, בתוספת ריבית, בתוך 30 יום מיום קבלת החשבון המעודכן מהבנק.