עת"מ 56322-12-17

תקציר

פסק הדין סובב סביב תקופת תוקפו של היתר בנייה והארכתו. על פי התקנות שהיו בתוקף בעת שהעותר הגיש בקשה להיתר בניה, ההיתר היה תקף לשלוש שנים, אך אם עבודות הבנייה לא החלו בתוך שנה, ההיתר היה בטל. ניתן להאריך את ההיתר פעמיים: ראשית, באופן אוטומטי, לשנתיים, ולאחר מכן, עם אישורו, לשנה נוספת. לפיכך, אילו פעלו העותרים לפי התקנות הישנות, תוקפו המרבי של היתר הבנייה היה ארבע שנים. עם זאת, בתקופת תוקפו של ההיתר נכנסו לתוקף תקנות חדשות, הקובעות כי היתר בנייה תקף לשלוש שנים, וניתן להאריכו אחת לשלוש שנים, על פי דרישה. אין אזכור לדרישת תחילת העבודה בתקנות החדשות. התקנות החדשות נתפסות כמיטיבות יותר עם העותר, שכן הן מציעות תקופת תוקף פוטנציאלית של שש שנים להיתר הבנייה, לעומת ארבע שנים לפי התקנות הישנות. על בית המשפט להחליט איזו מערכת תקנות תחול על עניינו של העותר: התקנות הישנות, שעל פיהן ניתן ההיתר לראשונה, או התקנות החדשות, המיטיבות יותר. בית המשפט פוסק לטובת העותר, ומקבל את פרשנותם לחוק. נקבע כי התקנות החדשות צריכות לחול רטרואקטיבית במקרה זה, שכן הן פרוצדורליות ומיטיבות עם הפרט. לפיכך, בית המשפט מורה למשיבה לבחון את בקשת העותרת להארכת היתר בניה לפי התקנות החדשות. משכך, נעתר בית המשפט לבקשת העותרת להאריך את תוקפו של היתר הבנייה לשש שנים, קרי עד ליום 22.10.2020. ההחלטה היא ספציפית למקרה זה ואינה מהווה תקדים, כלומר כל מקרה ייבחן לגופו. פסק הדין גם מבטל את הצורך בבקשות מרובות להארכת היתרים, ומייעל את התהליך. לבסוף, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.