בד"א 23/17

תקציר

פסק הדין מתייחס להליך משמעתי נגד עורך דין שהושעה מעיסוק בעריכת דין. עורך הדין הורשע בהפרת תנאי השעייתו בכך שציין את תוארו המקצועי כעורך דין במסמכים שחיבר ובכרטיס הביקור שלו, תוך שהוא מושעה. בית המשפט הסתמך רבות על עדויותיהם של שני עדי תביעה, המתלוננת ועובד נוסף במכללה, ומצא אותן אמינות, תוך שהוא מביע ספקנות כלפי גרסת הנאשם לאירועים. בית המשפט דחה גם טענות פרוצדורליות שונות שהעלה הנאשם, לרבות אי ייצוג והגנה משפטית, וקבע כי יש להעמיד את הנאשם, עורך דין מורשה, בסטנדרט גבוה יותר בניהול הגנתו. בית המשפט דחה גם את טענת הנאשם כי ההרשעה הקודמת, שהביאה להשעייתו, אינה תקפה, ולכן יש לבטל את העבירה הנוכחית שלו. נפסק כי דרך הפעולה הראויה, אם סבר הנאשם כי ההרשעה הקודמת אינה צודקת, הייתה לעתור לביטולה בערוצים המתאימים, דבר שלא עשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי עורך דין מושעה רשאי להשתמש בפומבי בתואר "עורך דין", אך עליו גם לציין בבירור את מעמדו הנוכחי כדי למנוע בלבול. לפיכך, הרשיע בית המשפט את הנאשם בעבירה על חוק הלשכה, אך זיכה אותו מהעבירה החמורה יותר של התחזות. באשר לעונש, התערב בית המשפט בעונשו של בית משפט קמא וצמצם את משך ההשעיה בשל גורמים מקלים שונים, ובהם היעדר פרקטיקה משפטית בתקופת ההשעיה שהופרה, טיב המסמכים הנדונים ומניעיהם המפוקפקים של העדים. הערעור התקבל באופן חלקי, והעונש שונה ל-15 חודשי מאסר על תנאי מוגדלים, בעוד יתר חלקי עונשו של בית משפט קמא נותרו ללא שינוי.