עמ"ש 37005-01-14

תקציר

במקרה הנוגע לזכויות המגורים של המערערת מס' 1 ומשפחתה בחווה במושב ניר צבי, עמד בית המשפט בפני הסוגיה המורכבת האם הרשות שנתנה אמה המנוחה הייתה בלתי חוזרת והאם מגיע למערערים פיצוי בגין הפינוי. המערערים התגוררו בחווה במשך עשרות שנים, כאשר המערער מס' 1 התגורר בה מילדות. למרות הטענות כי המנוחה התכוונה שילדיה יחלקו בנכס, בית המשפט לא מצא תחילה העברת זכויות מעבר להיתר מגורים, אשר ניתן לבטלן כרצונו של המשיב, אחיה, שירש את הנכס באמצעות צוואה. במהלך ההליך הודגש כי המערערים התגוררו במקום בהסכמת המנוח וכי על הפינוי לשקול צדק והסתמכות על התנהלות היסטורית. למרות שבית המשפט לענייני משפחה פסק במקור לטובת פינוי ללא פיצויים, הוגש ערעור זה, מה שהוביל לקביעה כי יש להביא בחשבון את מקום מגוריהם ארוך הטווח של המערערים ואת אמצעיהם הכספיים המוגבלים, על פי הדיווחים, בזכותם להישאר או לקבל פיצויים. משכך, מצאה ערכאת הערעור כי אמנם ניתן לסלק את המערערים, אך יש להתנות פעולה זו בפיצוי הולם שישקף את שווי זכויותיהם למגורים. התיק הועבר לבית משפט קמא על מנת שיקבע פיצוי הולם, תוך הכרה בהסתמכותם המשמעותית של המערערים על הסדר המגורים ארוך השנים שלהם ובמצוקה הפוטנציאלית אם ייעקרו ללא תמורה. כמו כן חויב המשיב בהוצאות המשפט של המערערים.