ע"ע 46/03

תקציר

המשיב, מהנדס תוכנה, עבד בחברת ההיי-טק המערערת מפברואר 1999 ועד אוגוסט 2000. תפקידה של המשיבה חייב אותה לעבוד באתרי לקוחות שונים, דבר שהביא לשינויים תכופים במקום עבודתה. היא עבדה בחיפה שבעה חודשים, בתל אביב חודשיים, ברעננה ארבעה חודשים ובבנימינה מאפריל עד אוגוסט 2000. המשיבה התלוננה על שעות הנסיעה הארוכות וביקשה להתקרב לעיר מגוריה, חיפה. היא גם ביקשה רכב פרטי או פיצוי כספי, שהחברה לא סיפקה. בסופו של דבר התפטר המשיב ותבע מהחברה פיצויי פיטורים והפרשי שכר בגין שעות נסיעה. בית הדין האזורי בחיפה פסק לטובת המשיב, קיבל את גרסתה לאירועים והורה לחברה לשלם לה פיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בית הדין מצא כי חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של המשיבה וכי היא נתנה לחברה הזדמנות לתקן את המצב, דבר שלא עשתה. החברה ערערה על החלטת בית הדין האזורי וטענה כי התפטרותה של המשיבה לא נבעה מהרעה מהותית בתנאי עבודתה. במקום זאת, הם טענו כי הדבר נובע מדרישותיה לתוספת שכר משמעותית. עוד טענה החברה כי המשיבה לא התפטרה ממועד שובה לעבודה בתל אביב או ברעננה, למרות הנסיעה הארוכה, וכי עבודתה החדשה לאחר עזיבת החברה אינה קרובה יותר לביתה. בית המשפט לערעורים, לאחר שבחן את הראיות והטענות, קיבל את ערעור החברה. נמצא כי התפטרותה של המשיבה נבעה בעיקר מחששותיה מחוסר ביטחון תעסוקתי פוטנציאלי ומהיעדר הצעות לפרויקטים חדשים, ולא מזמני הנסיעה הארוכים או מהרעה בתנאי העבודה. בית הדין הדגיש כי חששותיה של המשיבה מפני פיטורים פוטנציאליים לא היו מבוססים, שכן היא נחשבה לעובדת טובה. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי המשיבה אינה זכאית לפיצויי פיטורים והורה לה להשיב לחברה את הסכום שנפסק בעבר על ידי בית הדין האזורי, בסך 20,795 ₪, שישולם בחמישה תשלומים שווים. ההחלטה התקבלה ללא הזמנת הוצאות, והמשיבה נדרשה לבצע את ההחזר עד ינואר 2005.