ת"א 22596-04-17

תקציר

מדובר בבקשה אזרחית לסעד זמני של מבקש שחשבון הבנק שלו נסגר על ידי תאגיד בנקאי. המבקשת טענה כי סירובו של הבנק לנהל את חשבונה אינו סביר וביקשה לפתוח את חשבונה מחדש. השופטת פתחה את דבריה בהתוויית המסגרת המשפטית המסדירה את התאגידים הבנקאיים ואת הקריטריונים שעליהם לעמוד בהם בעת סירוב לתת שירות ללקוחות. בעוד שהבנק טען כי היה לו יסוד סביר להאמין כי המבקש היה מעורב בפעילות הלבנת הון, השופט מצא כי חלק מטענות הבנק משוללות כל יסוד ואינן נתמכות בראיות. למרות שלמבקש היה סיכוי להצליח, הוא לא היה גבוה. מנגד, המבקשת נתקלה בקשיים ניכרים בהוכחת טענתה, מה גם שלא סיפקה הסבר כלכלי סביר לעסקאותיה הכספיות. בנוסף, הרישומים החשבונאיים של המבקשת העלו חשד סביר לגבי פעילותה. בהתחשב במאזן הנוחות, קבע השופט כי פוטנציאל הפגיעה בבנק והאינטרס הציבורי שבהקפדה על חוקי הלבנת הון גובר על טענותיו הבלתי מוכחות של המבקש לקריסת עסקים. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחתה, אך הצו ייכנס לתוקף רק במועד נקוב כדי לאפשר למבקשת זמן להסדיר את ענייניה. לבסוף פסק השופט שלא להורות על הוצאות כלשהן, בהתחשב בחוסר ההקפדה של הבנק להציג את טיעוניו.