סע"ש 11527-07-17

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה שהגיש מבקש מקלט מאריתריאה נגד נתבעים רבים, בהם מספר חברות ומנהליהן, לתשלום זכויות שלטענתו מגיעות לו מעבודתו. התובעת עבדה באתרי בנייה של דניה סיבוס, אשר שכרה את שירותיה של נופר ולינוי. התובעת הציגה תלושי שכר משתי חברות שונות המתפרסות על פני תקופת העסקה של 11 חודשים. עם זאת, הוא טען כי עבד אצל הנתבעים מדצמבר 2013 ועד ינואר 2017. לאחר שמספר נתבעים נמחקו מהתביעה וחלק מהדיונים התעכבו, התנהל התיק נגד שני נתבעים: מר סולמי, שהיה הבעלים והדירקטור של נופר ולינוי, ודניה סיבוס. מר סולמי לא התייצב לדיון, ובין דניה סיבוס לבין התובעת הושג הסכם פשרה, שהותיר את פסיקת שכר טרחת עורך הדין לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט פסק לתובע 3,600 ש"ח שכר טרחת עורך דין והורה למר סולמי לשלם 3,000 ₪ הוצאות בגין אי הופעתו. התובע, שהעיד מטעמו, טען כי עבד אצל מר סולמי וחברותיו לאורך כל תקופת עבודתו וקיבל שכר במזומן. הוא תיאר את עבודתו, שעות עבודתו ושכרו, שעלו עם הזמן. לטענת התובע, מר סולמי היה מעסיקו הישיר, והיה לו קשר ישיר עמו לאורך כל תקופת עבודתו. מר סולמי, בתצהירו, הודה כי העסיק את התובעת במשך חודשיים. הוא גם אישר כי התובעת עבדה באתרים עליהם סומך מר סולמי, אך הכחיש כל יחסי עבודה ישירים. בית הדין בחן את תקופת העסקתו של התובע ומצא כי עבד ממרץ 2014 ועד ינואר 2017, למעט מספר חודשים בהם לא הוצגו תלושי שכר. בית הדין קיבל את טענת התובעת לשכר גבוה יותר בתקופה שמיולי 2016 ואילך, שכן מר סולמי לא הציג תלושי שכר כלשהם עבור תקופה זו. באשר לזהות המעסיק, מצא בית הדין כי מר סולמי היה מעסיקה הישיר של התובעת, למרות שתלושי השכר הוצאו על שם הנתבעים האחרים. מסקנה זו התבססה על מספר גורמים: התובעת עבדה באתרי דניה סיבוס; היעדר תיעוד התומך בהתקשרות עם קבלני משנה; הקשר הישיר בין התובעת לבין מר סולמי לעניין תשלומי השכר; ועדותו העקבית של התובע על קשריו עם מר סולמי. בית הדין פסק לתובע תשלומים שונים, לרבות שכר, הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, חופשה שנתית, הבראה, דמי חגים ופיצויים בגין הפרות שונות של חוקי העבודה. סכומים אלה הסתכמו ב-59,444 ש"ח, מהם יכול היה מר סולמי לקזז את 18,000 השקלים שכבר שולמו על ידי דניה סיבוס במסגרת הסכם הפשרה. בנוסף, חויב מר סולמי לשלם לתובע הוצאות בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין. כל הסכומים היו אמורים להיות משולמים תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. בית הדין אף העניק לתובע זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.