ת"פ 5134/06

תקציר

הנאשם והמנוח היו חברים במשך שנים וחלקו דירה משותפת. בליל האירוע שתו השניים יחד בדירתו של הנאשם, כאשר פרץ ביניהם ויכוח, שבעקבותיו תקף המנוח את הנאשם. הנאשם טען כי מדובר באקט של הגנה עצמית כאשר דקר והרג את המנוח. עם זאת, השופט לא קיבל את טענת ההגנה העצמית, וקבע כי האיום הנשקף מהמנוח לא היה מוחשי או מיידי וכי תגובת הנאשם לא הייתה הכרחית או סבירה. באשר לאישום ברצח, השופט הגיע למסקנה כי בעוד שהיסוד הפיזי של העבירה – הדקירה שגרמה למותו של המנוח – נקבע, היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" הנדרש להרשעה ברצח לא הוכח מעבר לספק סביר. השופט הדגיש כי "החלטה להרוג" כרוכה הן בציפייה לתוצאה הגורלית והן ברצון הסובייקטיבי לתוצאה זו. למרות שהנאשם צפה את התוצאות הקטלניות של מעשיו, השופט לא השתכנע שהנאשם חפץ במותו של המנוח. השופט בחן ראיות שונות, לרבות הודעותיו של הנאשם במשטרה והתנהגותו לאחר האירוע, ומצא כי הן אינן משכנעות בביסוס היסוד הנפשי הנדרש. השופט הדגיש כי הדקירה הייתה תגובה ספונטנית ונעדרה שיקול דעת ושיקול דעת המעידים על "החלטה להרוג". זאת ועוד, השופט ציין כי היעדר תכנון מוקדם, אופי האירוע והחרטה הכנה של הנאשם – כל אלה מעלים ספק סביר לגבי רצונו להרוג. בנוסף, דחתה השופטת את טענות התביעה בדבר מיקום פצע הדקירה ואת מניעיו לכאורה של הנאשם כבלתי מספיקות לביסוס היסוד הנפשי. כתוצאה מכך, זיכה השופט את הנאשם מאשמת רצח, אך הרשיע אותו בעבירה הפחותה של הריגה, הדורשת רק כוונה פלילית ומודעות למעשיו ולתוצאותיהם האפשריות. השופט הרשיע את הנאשם גם בעבירות של זיוף ראיות ושיבוש הליכי משפט, בהן הודה בביצוען. לפסק הדין הגיעו השופטות יעל וילנר ושושנה שטמר, בהסכמת השופטת דיאנה סלע.