על"ח 48714-02-17

תקציר

פסק הדין דן בערעורים על עיצומים כספיים שהוטלו על מעסיק לפי סעיף 5 לחוק בגין הפרות. הערעור הראשון (5/16) מתייחס להחלטת הממונה להטיל עיצומים כספיים על המעסיק בגין הפרות הקשורות לשלושה עובדים. הערר הוגש מעבר למועד האחרון של 30 יום הקבוע בסעיף 6 לחוק, אך המערער ביקש הארכה, שנדחתה על ידי ועדת הערר בשל פרשנותה למגבלות החוק על הארכת מועדים. בית המשפט הסכים עם החלטת הוועדה ודחה את הערר, תוך שהוא קובע כי לוועדה אין סמכות להאריך את המועד האחרון להגשת עררים מעבר לתקופות הקבועות בחוק. הערעור השני (142/16) מתייחס לעיצומים כספיים שהוטלו על המעסיק בגין הפרות הפוגעות בעובדים רבים. המעסיק הגיש למנכ"ל בקשה לפי סעיף 6 לחוק, בה הציג טענות נגד העיצומים וביקש את ביטולם. עם זאת, המנכ"ל לא השיב לבקשה זו. ועדת הערר קבעה כי אין לה סמכות לדון בערר בהיעדר החלטת מנכ"ל, שהתבססה על הנחה עובדתית שגויה. בית הדין קיבל את הערעור והורה על ביטול החלטת הוועדה, וחייב את המנכ"ל לתת החלטה בבקשת המעסיק במקומה. בנוסף, המעסיק טען כי על פי מסמכי המדיניות המעודכנים בנוגע לטיפול בתלונות, יש להטיל סנקציה אחת בלבד בגין הפרה בודדת. עם זאת, בית הדין קבע כי מדיניות מעודכנת זו צריכה לחול רק על מקרים בהם טרם התקבלה החלטה חד משמעית, ולכן הם אינם משפיעים על הסנקציות המוטלות על המעסיק. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.